ואני חושב שאסור לזרוק את התורות שלמדת, אבל אסור לקחת אותן וליישם אותן בכח, ככתוב בכל מקרה.

אל תשכחי , שאת אשת מקצוע, וזה מחייב אותך  להיות חכמה, אמפטית, אבל לא לחלק מה שאת לא יכולה לחלק.

אם אני מכיר את התחום אני מבין שאת מאמנת מתבגרים להתנהג בסיטואציות מסוימות כדי להשיג מטרות מסוימות שעד עתה הם לא ידעו לעשות עקב רקע משפחתי.

אני מציע לך לא לקחת יותר משימות ממה שאת יודעת לעשות. לפחות לא בשלב ראשון.

באימון מבוגרים לא ניתן להגיע להצלחות אם המתאמן לא לוקח אחריות, ומבין שהקואצ'ר לא בא לעשות לו את העבודה במקומו.

עם מתבגרים צריך להגיע לזה בשלבים, וזה לא תמיד מצליח בדיוק בגלל נושא האחריות האישית,

מי יודע ב א מ ת  איך הם הגיעו אלייך?

 

היה מעניין,

אשמח לשמוע את ההמשך מהפגישה הבאה

 

שיהיה בהצלחה

כתבת שמה שחסר להם ובשמו התכנסו הם שלושת הח'

חום

חיבוק

חיבה

וציפיתי לחוות כאן מאלו ו.... ואין לי תשובה על כך

אך קטונתי

ואין מחשבה בי כלל , כאן

רק תחושה של מי שהייתה אולי רוצה להיות שם , במקומם

פעם , מזמן

------------------------

מחזקת אותך על הניסיון

אני רואה בפועלך שליחות של קדושה

ומאחלת לך ולהם

שתוכלי לראות אותם מעולמם הם

יונתן היקר שלי,

קודם כל זה שבאת והגבת.. בשבילי זה כבוד גדול :-)

דבר שני, תודה על ההמלצה להשאיר את מודל האימון מאחור, לשחרר אחיזה בתורה ולהיות קשובה אליהם יותר.. אני מרגישה שאני יכולה יותר מהבחינה הזאת.

לגבי החיים הקשים שמצפה לי איתם... אתגר גדול

תודה ונשיקות

יורם,

תודה על תגובתך.. אני לוקחת מהדברים שלך

את הבנייה ואת הכפיות ורק אח"כ יבואו השאלות הקשות

יש בכך הרבה היגיון ואני מודה לך על כך.

היי נטע קראתי את הפוסט שלך וקודם כל אני רוצה להגיד לך שזה מאוד אמיץ לנסות לאמן קבוצה ועוד של מתבגרים

לא צפויים לך חיים קלים .

דבר שני אני חושב שלו אני הייתי במקומך הייתי שם בתחילה את כל התורות המכובדות של הקאוצ'ינג בצד ומשקיע מאמץ בלרכוש את הכבוד שלהם ואת האמון שלהם.

דברי איתם בגובה העיניים תני להם להפתח דברי בלשון פשוטה ובשפה שהם מבינים

זה מה שאני הייתי עושה לפחות במפגשים הראשונים אחר כך יהיה לך את כל הזמן שבעולם ללכת בדרך שלמדת. אל תשכחי שילד לא רואה את העולם כמו מבוגר

ותפיסת האחריות שלו שונה בתכלית . אם את נכנסת לדבר כזה עם נוער שנפגע כלכך בעבר אין לך את הפריווילגיה לוותר עליהם בטח לא כלכך מהר .

זו זכות גדולה עבורם לקבל התנסות כזו וזכות גדולה עבורך להכנס לחוויה שכזו

את חייבת להיות מחוייבת אליהם גם אם הם מקשים עלייך

אבל אני מכיר אותך את תהי מצויינת ותעברי איתם תהליך מדהים

המון בהצלחה בהמשך

נראה שהמשימות שהוטלו עליהם, וכבר אחרי הפעם הראשונה בלבד, היו קשות, רציניות וכבדות מדיי. ומה אם מישהו יסרב למלא? יורחק? הבהיר להם שמ"כייף", זה עומד להיות רחוק. לדעתי, גם הדבר האחרון שהיה צריך להזכיר להם, זה המשפחה. לא בפגישות הראשונות. המשפחה היא הטראומה, והטלת משימה הקשורה בה כבר בפעם הראשונה, ועוד דירוג שלהם בה, היא הטלה מחדש לתוך הטראומה, שבעצם ממנה ניסו לברוח - ממנה, ניסו למצוא מקלט. לדבר על הנושא העדין והפרולבלמתי משפחה, רק אחרי שמושגים יחסי אמון בדרך של בנייה בינם לבין הקאוצ'ר - ובינם לבין עצמם כקבוצה שהולכת ומתגבשת -  ורק כאשר מושגת פתיחות, והם בשלים בשיטה של צעד אחר צעד. תאמיני, מרצונם הם כבר ידברו על המשפחה.

לא הייתה כאן הדרגה, לא היה כאן ניסיון בנייה. ביטחון, שהוא המשימה החשובה, בוודאי שלא הוקנה להם. גם לא תחושה של אהבה, הערך שכה חסר להם בבית. אני הייתי שם דגש על לשמוע אותם, על המסר שמותר להם לדבר על הכול, כשבד בבד להראות שהם חשובים ואכפת מהם כמובן. מטלות, באופן טבעי בהמשך. תחילה קלות, לא 'מאיימות'. כאשר החשוב ביותר, שירגישו שהם רצויים, שהם חשובים, ובעקבות זאת מוערכים.

יש להעריך אותך נטע שאת עוסקת בנושא הזה,

ומקווה שתקבלי את דבריי בהבנה... מותר לך כמובן וזה בסדר, גם לחלוק עליהם.

יורם, בברכה.

 

 

כל הכבוד

היה מעניין לקרוא

אני לא חושבת שנוער בסיכון יתמסר לך כבר מהפגישה הראשונה. הם סוחבים איתם תיקים כבדים, ואמון היא בדכ בעיה מרכזית. ויש לי גם המלצה- לעבוד ולחזק את הצדדים החזקים שלהם ופחות להתמקד בבעיות. בהצלחה