בשלב כלשהו נעשיתי זונה ניו-אייג'ית. אולי נזכרתי בזה עכשיו, כשדיפאק צ'ופרה מתדפק על דלתנו. זה התחיל כשרציתי את מה שכולם רוצים: תחושה של שליטה ושיווי משקל בתוך מציאות מתערערת. ובאמצע שנות השמונים, העולם היה כמו אוטובוס בלי נהג. מגמות פרה-אפוקליפטיות התחזקו ובישרו על תום עידן הרציו. השמיים עמדו ליפול.

אני שמתי יד על הרבה מאוד מידע מטאפיזי כדי להיות בעניינים. במקרה שלא במקרה, כפי שאומרת הקלישאה, הייתה לי גישה מיידית למעיין הספרים "העידן החדש", ויכולתי לדלות ממנו כמה שרציתי. הספרים היו אז באנגלית עם תרגומים בודדים לעברית. ישבתי שלוש שנים בחנות הספרים דמויית המערה, שאבתי ידע וארכבתי אצלי במוח. המקום הפך למוקד עלייה לרגל, אבן שואבת לנשמות רבות. כולם רצו להשתתף באירועים הקוסמיים, בחניכות לאמת, במפגשים עם יישויות מממדים אחרים ובעיקר, לא לאחר להגיע לסוף הזמן.

בכל פעם כשעצמתי את עיני, שוטטתי ביקום אינסופי, החושך היה מנוקד מנורות זעירות ומילא אותו שקט מדיטטיבי וצליל אום. הייתי רגועה. אולי קצת יותר מדי אפילו. חיכיתי בשלווה לסוף העולם.

בדיעבד, ידוע לכם שסוף העולם נדחה כבר כמה פעמים ועכשיו הוא נדחה שוב למועד לא ידוע. בפריסות הקלפים הייתה אינדיקציה ברורה לכך שבינתיים כדאי לממש פוטנציאלים ולהיות מאושרים. לשם כך, ההמלצה הייתה לקבל הילינג, טיפולים הוליסטיים ולהשתתף בסדנאות, קורסים וריטריטים. להיות בקשר טוב עם עצמך או לחילופין למצוא מתקשר, להעלות את תודעת השפע ולשלוח כמה שיותר אור ואהבה.

הלוואי שלא תדעו סבל. 

הלוואי שהאושר יהיה נחלת כל היצורים הברואים. 

הלוואי שתהא קלה היד הרושמת צ'קים.