רופא המשפחה של חבר עדכן אותו לא מזמן שישנם שני סוגים של אנשים. יש את אלה שעושים ספורט , אוכלים נכון , שומרים על הבריאות וכו' , ואז , איפה שהו באזור גיל הארבעים , הם מגלים שהמכונה מתחילה לחרוק. חלקים מתחילים לזייף... ויש את הסוג השני. אלה שלא ממש שומרים על הגוף. אוכלים מה בא להם. משמינים , לא עושים ספורט. חיים את הרגע. ואז , איפה שהו בסביבות גיל ארבעים הם מגלים , שהגוף שלהם התחיל להתפרק....כבר לפני עשר שנים. ככה זה. גוף זה כמו אוטו. לא תחליף שמן ותעשה טיפולים בזמן. תתקע. וזהו. אבל לעשות טיפול כל 100 ק"מ לאוטו שלא עשו לו טיפול אף פעם והוא כבר בחצי מיליון, זה הגיוני ?יש קטע מוזר שקורה לאנשים אחרי גיל ארבעים.שזה בערך רבע מיליון ק"מ מהלידה. בטטות שלא עשו טיפול בחיים. לא ספורט ולא קדחת. ופתאום , הם מתחילים לרוץ. מילא לרוץ. לרוץ לשחות לרכב על אופניים , לטפס הרים לחתור בקיאקים , והנה הם בטריאתלון , במרתון וטראח , בבלינסון. או חלילה באסון. ככה זה כשעושים שימוש יתר לרעה בגוף גרוטאה עם קילומטרז' גבוה שהגיע לגיל שאפשר וצריך להתחיל, לנוח. כאילו , הלו ???? הטירונות נגמרה לפני עשרים שנה (או יותר) מה נגנבתם ? זה כנראה חלק מהגיל. העובדה שהמכונה הזו שלתוכה דחפו בלי לחשוב יותר מדי את הנשמה שלנו ושנבנתה במקור לסחוב הרבה פחות שנים ממה שאנחנו נוטים להשתמש בה כיום בפועל , מתחילה לחרוק. אני מעולם לא הייתי ספורטאי. רחוק מזה. גם כקצין בצבא הקפדתי לא לרוץ. אפילו שהייתי קרבי. בשביל מה הייתה לי מחלקת טנקים ועוד כאלה שנוסעים די מהר , בשביל שאני ארוץ ? אז הלכתי. לאט רוב הזמן. למזלי המנוע הפנימי שלי שורף הרבה דלק. לא צובר עודפים ולא חסכוני. בטוח לא מנוע ירוק. כל מה שנכנס , נשרף. טוב ככה זה היה עד לפני כמה שנים. ואז יום אחד המנוע הפנימי שלך כנראה מוריד טורים. מתחיל לצרוך פחות אנרגיה. כבר לא גומר מיכל דקל כל כך מהר. פעם היית אוכל מעט , ויורד במשקל. אח"כ התחלת לאוכל פחות , והמשקל נותר קבוע. היום אתה לא אוכל בכלל ועולה קילו. איינשטיין היה נגנב מזה. אנחנו מייצרים אנרגיה מאוויר. בקיצור , התחלתי ספורט. יש ברירה? שלא תתקע המכונה. כבר כמה שנים שאני רוכב אופניים ולאחרונה גם רץ. אפילו אלוהים בהלם. עד היום לא הוא ולא אף אחד מצליחים להבין איך אני מצליח לרוץ את המרחקים שאני רץ. אבל ריצה , כמו אצל כל טמבל , זה דרך הרגליים. ולידיים חזה כתפיים , זה לא ממש עוזר. אז החלטתי לקחת את המכונה בידיים. ולראשונה בחיי הגעתי לחדר כושר. לא רוצה להיות חלש אם איזה מלאך לא ידידותי יחליט לבוא לבקר. רוצה להיות מוכן לשבור לו את הפרצוף. שלא יבוא לי לפני הזמן. אז הלכתי. אימון ראשון זה עם מדריך. שתדע מה עושים , ככה אמרו לי. טוב. צייתן אני , אז באתי. טוב , זה לא ממש מדריך. יותר מדריכה. והאמת , יותר דוגמית של מדריכה. קטנה , מעוצבת , פיץ פיץ. "התאמנת כבר פעם" היא שואלת אותי? "אהההה.....הרמתי פגזים בצבא זה נחשב" שאלתי ? "תלוי" ענתה ציף ציף. "לפני כמה זמן זה היה ?" "עזבי לא זוכר" מרחתי אותה והמשכתי הלאה. מה אני אגיד לה ? שהיא עוד לא הייתה ביצית אז , ואני גם לא בטוח שהיא חזקה בביולוגיה , אז וויתרתי. כבר בשלב הטרום אימון הצטיירתי כאכזבה. "ציפיתי ממך לאחוזים נמוכים יותר" , אמרה ציף ציף. עוד לא באתי , כבר אכזתי. באסה. ואז הגענו לספה מוזרה. "תשכב" היא אמרה. "פנים למעלה." "סליחה" ? שאלתי. "לא מוקדם מדי ליחסנו " ? "די עם החוכמות" ענתה ציף ציף. "תשכב ותתחיל לדחוף." מדהים חשבתי לעצמי. אם החבר'ה בחוץ היו יודעים מה מקבלים כאן בשביל מנוי , היה מפוצץ כאן. מאידך , כנראה שלא. שכבתי , גנחתי , דחפתי משכתי נשכתי התהפכתי ו...נשפכתי. אחרי ארבעים דקות של דוגמית אימון ציף ציף הודיעה שסיימנו. "מעכשיו" היא אמרה , "אתה פה שלוש פעמים בשבוע ולא כמו היום , מהפעם הבאה סטים מלאים" וגם די לגנוח. אפשר לחשוב מה עשית." כן. גם אני חשבתי על זה. אפשר לחשוב מה עשיתי... לא חשוב. ישר רצתי לאמבטיה, עשיתי או לא עשיתי , יש לי מערכות לשחרר. כל מני דברים שלא הכרתי נתפסו. כנראה לא שמנתי כמו שכתוב בספר רכב שלי. כי הרי בכל זאת שכבתי , גנחתי , התהפכתי , ומה זה נתפסתי אני גם לא מבין למה היא צחקה כששאלתי תוך כמה זמן אני מקבל משולש. לא מקבלים את זה אוטומטית כשהרכב תקוע ??? |