קמנו בבוקר, התארגנות קלה, יציאה מהבית, שלושים דקות הליכה והגענו להר הרצל.

ניגשנו לעמדת ההסברה של פיקוד העורף וביקשנו הנחיות הגעה לקבריהם של שלושה חיילים שקיווינו לפגוש את משפחותיהם. בעקבות צפיפות גדולה שמגיעה לשיא יכולת הקליטה של ההר, לא ממש הצלחנו לזוז ולהגיע סביב זמן הצפירה לקבר.

עד שהגענו, המשפחה כבר לא היתה. אבל דווקא המפגש הלא צפוי, עורר בי מחשבה חדשה.

אחזור קצת אחורה ואסביר.

בשנים האחרונות, להיות אלטרנטיבי, זה IN.סביב יום השואה, הוקדשו דקות שידור יקרות ברדיו לתופעת הטקסים האלטרנטיביים, ביום הזיכרון, התקיים טקס הזיכרון של ארגון 'זוכרים' שלפני כמה שנים החל כאירוע אלטרנטיבי, והשנה כששאלו את המארגן והיוזם כיצד הוא מרגיש בתור יוזם של טקס אלטרנטיבי והוא כבר היה 'פוסט' ושאל במה הטקס שלו אלטרנטיבי? כלומר, דווקא הטקס שלו, הפך למיינסטרים.

כשהגיע יום העצמאות, במקום לראות את חידון התנ"ך בטלוויזיה, כמיטב המסורת במשפחתי מדי שנה, יצאתי בתור נשוי טרי לשמח את אשתי בטיול נחמד של כמה שעות לפינה חדשה בארץ ישראל.

כל הבלבולים עוררו אצלי עכשיו, במוצאי יום העצמאות תהיות ואני יושב וחושב מה נשאר לי מהימים הללו? מה הולך איתי הלאה? ביום השואה שאלתי את עצמי מהו יום השואה בשבילי? וכן בימים הלאומיים שאחריו.

והשנה כשאני שואל את עצמי על יום הזיכרון, מה הוא בשבילי? אני מנסה להתבונן במעשיי ולגזור מתוכם הבנה או אולי אפילו מחשבה לא מודעת. בעליה להר הרצל, יש ביטוי לשני רצונות. האחד הוא להגיע למקום של חבר או מכר שנפל, בתור מחווה שביני לבינו. הרצון השני הוא להגיע בשביל לפגוש את המשפחה. את האחים, האחיות, ההורים. לראות אותם, לחזק ולהזכיר שגם אנחנו נושאים את זיכרון בנם בליבנו.

ובכן, לאחר הצפירה, והמשפחות שפספסנו, הופנו להסתובב מעט בהר בדרכנו ליציאה ואז עברנו בחלקה שישבה בה אישה צעירה, פניה אבלות ובידה שלט: "אחי התאבד בצבא, ואף אחד לא שילם על כך!" התקרבנו, התיישבנו לידה וביקשנו לשמוע את סיפורה וסיפורו של אחיה.

רוני, היתה ילדה קטנה, כשאחיה אורי התגייס. אורי היה מלא מוטיבציה ורצון לשרת שרות קרבי ומשמעותי. בחור חכם ואינטלגנטי מאוד. הוא התגייס לשירות בתותחנים. שם הפך שק לחבטות ומוקד לשעשועיו של מפקד מתעלל, אשר כחלק ממנה הוקראו בפני חיילי הפלוגה שירים שכתב במחברת אישית ושכח בעמדת שמירה. לאורך תקופה ארוכה נמשכה מסכת ההתעללות וההשפלות מול חבריו ליחידה שבעקבותיהן הוא החל בסדרת ביקורים אצל קצינת בריאות הנפש, הקב"נית. הקצינה הבינה את מצבו המתדרדר וכתבה עליו שהוא פצצת זמן מתקתקת. כשיצא הביתה, ביקש ממפקדו לצאת ללא הנשק, אך זה אסר עליו ובז לאישורה של הקב"נית. אותה יציאה הביתה, הסתיימה בצרור אוטומטי לראשו ובפתק שהשאיר אחריו ובו כתב: "חייל נלחם, לא נגד הרשע המאיים על ארצו מבחוץ. מול מפקדיו עומד הוא חסר ישע ולבו בתוכו מחוץ".  

תיק החקירה של המקרה הזה, נשאר חסוי. אני לא יודע למה. ולא יודע על מה ועל מי מנסים להסתיר ולחפות. אני גם לא יודע כמה חיילים מתאבדים בשנה וכמה התאבדו מאז קום המדינה. אבל אני מבקש לעורר אצלנו את השאלה הזו. לעורר בקרב בנינו וחברנו המפקדים את המודעות למקרים כאלו, את הרגישות הנדרשת. להחמיר את היחס למפקדים מתעללים ולהבהיר שאין לנו צורך בפיקודם ושאנו בזים לאדם שמכוח תפקידו ומעמדו מתעלל בכפופים לו.

השנה ב14 בספטמבר, אני מתכנן בע"ה לעלות להר הרצל. זהו יום מותו של אורי.

אני אהיה שם לפגוש שוב את האחות והמשפחה ולהראות שאני זוכר.

ושניפגש בשמחות...