"כל בית צריך מרפסת", כך קובעת רינה פראנק מיטרני בספרה. ולכן בקיץ, בחופש גדול, כאשר השמש החמה קופחת על הראש. אנחנו אורזים את מטלטלנו ויוצאים אל המרפסת.

כישראלים בעלי אזרחות שוויצרית, ישראל היא הבית ושוויץ היא המרפסת. בבית גרים, יוצרים וחיים ואל המרפסת יוצאים לשאוף אוויר צח ולהתרענן. אז יצאנו אל המרפסת. אשתי ואני עברנו בדרך בשבוע ירח דבש באיטליה, אח אחד שעובד לפרקים בשוויץ, הגיע משם ואח נוסף שלומד באמריקה, הגיע ממקומו ונפגשנו כולנו בדירת החדר של סבתא.

עוד כמה קניות מצרכים בסופר, איסוף מזוודת הכלים הכשרים ויצאנו לדרך, אל ההרים לבית הכפרי ששכרנו.

איך לתאר את המקום? במילה אחת- גלויה.

זה פשוט להיכנס לתוך הגלויות הכי יפות ולראות שהן לא רק תמונת פלקט, אלא באמת אנשים חיים שם והדשא הירוק שם והעצים וכל מפלי המים הזורמים מכל כיוון, הם כולם אמיתיים ללא עיבוד מחשב. 

ומה אגיד לכם? חופשה משפחתית יכולה להיות בסיס לספר שלם, או למחקרים באוניברסיטה. אני בטוח שבכל החופשות המשפחתיות, אצל כל המשפחות, ישנם מוטיבים דומים, אבל ללא ספק לכל משפחה יש גם את האספקט הייחודי שלה. אצלנו ביחד עם כל הכיף, השמחה והצחוקים, ויחד עם ארוחות הבוקר והערב המפנקות והמתפנקות, על כוס קפה חם מעוטר בקצפת מתחילים הדיונים. כמעט תמיד זה מתחיל רגוע בדיון על איזשהו נושא נקודתי, סימון שבילים, זמני רכבות, בניית בתים או שירות לקוחות.

אבל אל תטעו, זה לעולם לא נשאר שם. מיד זה מגיע להשוואות מול מה שקורה בארץ. ועל חוסר היחס ללקוח ועל הזלזול בעובדים ועל העצבנות והבזבזנות וחוסר היעילות והיעדר הפקות לקחים ולימוד אמיתיים ועוד ועוד. ותמיד זה יגיע למקומות של מי יותר חכם ולמה בארץ זה לא ככה והבעיות שיש בארץ ומה רע לגור פה ברוגע הזה והטונים עולים והרוחות מתלהטות ונאמרת הערה ומובעת ביקורת ומישהו לוקח את זה אישי ואז מחפשים את הדרך החוצה ואיך להרגיע את האווירה. ומוציאים איזה שוקולד טוב, או איזה משחק נחמד וממשיכים במהלך היום, אבל הסוגיה בעינה עומדת. ובארוחה הבאה, או לפחות בעוד שתיים שלוש, יצוץ פתאום נושא אחר ויתחילו לדבר עליו ולאט לאט זה שוב יגיע לאותה נקודה. למצוי מול רצוי, לגולה מול גאולה, לשוויץ מול ישראל וכו'. וללא ספק, גם במבט אובייקטיבי מחוץ לוויכוח, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

אך פתאום חצי שעה לפני שבת, תוך כדי הריצה החפוזה והארגונים האחרונים, סידור חדר, וקיפול בגדים ונקיונות אחרונים, הדלקתי את המחשב, להפעיל קצת מוזיקה מלווה שתתן אווירת שבת. הפעלתי רצועת השמעה של זמר בשם דדי רפאל בן-עמי. חסיד ברסלב ותושב מאה שערים, יליד נהלל ובן ההתיישבות העובדת בעברו. מתוך ההתעסקות לקראת שבת, פתאום עבר בי רעד כששמתי לב לכמה מילים מתוך השיר המתנגן. לא הייתי בטוח ששמעתי שוב ומיד עצרתי, ניגשתי אל המחשב והחזרתי קצת אחורה, הקשבתי שוב ושוב עבר בי אותו רעד והתרגשות החלה לאחוז בי. בסערה שאלתי את אשתי האם גם היא שמה לב למילים והחזרתי את השיר שוב ושוב אחורה בכדי שאצליח להקשיב ולהבין את כל המילים. את המנגינה הכרתי כבר כילד, אך מעולם לא הפניתי את תשומת לבי למילים. בשלב הזה כבר הייתי בריגוש והתפעלות מתפרצים ואמרתי לאשתי שהשיר הזה הוא ההכנה הכי טובה לשבת, שהשיר הזה הוא תשובה. מיד לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב את מילות השיר כפי שהצלחתי להבינן משמיעה. הרגשתי שאני חייב ללמד את המשפחה שלי את השיר ולכן אחרי כל ההקדמות, הריהו גם לפניכם:   

ההתרגשות הצליחה לעבור גם אליכם, או שנשארה רק אצלי?

השיר הזה נכתב במקור ביידיש ע"י אדם בשם ד"ר יצחק פלד (פעלד- שדה). בערך על השיר בויקיפדיה נכתב כי ד"ר יצחק פלד נולד בשנת 1862 ונפטר בשנת 1922, אותה שנה בה נולד יצחק רבין. השיר נכתב ביידיש כנראה בשלהי המאה ה-19 ותורגם לעברית על ידי המשורר אהרן ליבושיצקי, והולחן בלחן עממי גרמני.

"שם במקום ארזים", אשר נכתב בגוף ראשון יחיד המייצג את כלל האומה, הוא ביטוי פואטי לרעיון הציוני ברוח תנועת "חיבת ציון". נושאי השיר הם הזיכרון, האהבה והגעגועים לארץ ישראל, בשל היותה ארץ אבות: „בִּמְקוֹם עֲפַר אֲבוֹתַי”, שאליה פנו דורות של יהודים בתפילתם: „בִּתְפִלָּתִי אֶפְנֶה מִזְרָח”, ומפאת יופיה: „אֶרֶץ קֶדֶם לִי זֶה יְפֵה הַנּוֹף”, שאותו מהלל ומשבח המשורר.

השיר נעשה אהוב בקרב שוחרי התנועה הציונית בתפוצות ישראל וביישוב, והיה למעין המנון. הוא הוקלט כבר ב1917 על גבי תקליט 10 אינטש ובמהלך המאה ה20 וה21 נעשו לו כמה עיבודים שונים נוספים. אחד מהם הוא זה שהגיע לאוזניי וריגש אותי במשך מספר ימים.

אני חושב שהנקודה שנגעה בי כל כך חזק, היא שבעוד אנו יושבים לנו בשוויץ ונהנים מהנוף, מהאוויר ומן האווירה, מעבר לכל הוויכוחים שלנו על מה שטוב או לא טוב במדינה ומה עוד יש לתקן והאם משה רבנו בכלל טעה בניווט והתברבר 40 שנה ובגלל זה הגענו לכנען במקום לכאן, מעבר לכל זה, ישנו המקום הפשוט שמתגעגע אל הארץ ואוהב אותה בתום לב וחושב עליה בכל עת ומרגיש בעומק עומק ליבו כמה שזו, דווקא זו ולא אחרת, היא ארץ אבותיו. היא מקום התפתחות הזהות שלו, היא סיפור חייו, היא הראשית ובה תהיה האחרית. וגם אם טוב ויפה בחוץ וגם אם קשה, וגם אם טוב ויפה בארץ וגם אם קשה, ארץ ישראל היא הבית. אמנם כל בית צריך מרפסת, אבל אין, אין כמו בבית.