מזה זמן רב קיים בישראל הנוהג בו גנרלים שזה עתה השתחררו מן הצבא עושים דרכם במהרה אל מרכז הזירה הפוליטית. מזה עשרות שנים המפלגות הפוליטיות השונות מרגישות חובה לכלול ברשימת המועמדים מטעמן לכנסת כמה "ביטחוניסטים", אנשים בעלי רקע עשיר בתורת הלחימה אשר ביכולתם למגר את הטרור גם ממקום מושבם בכנסת ישראל. זוהי הזרוע הארוכה האמיתית של צה"ל.
ואין זה מפתיע שאותם גנרלים נהפכים בין יום לסנסציות פוליטיות שהרי בישראל הגנרלים הם גם סלבריטאים. מעמדם הציבורי שווה לזה של זמרים פופולאריים או שחקני קולנוע. וכשם שיש לנו מאמי לאומית יש לנו גם את הרמטכ"ל שהוא האבא הלאומי, זה ששומר ומגן. לא פעם הגנרלים הנם במוקד של כתבה חדשותית "צהובה" בערוצי הטלוויזיה אז הם נשאלים איך זה להיות בעל ובו בזמן להיות בחזית או איך זה לגדל ילדים בשלט רחוק.
אילו היו הגנרלים פותחים חשבון טוויטר, במהרה היו עוקפים את אשטון קוצ'ר במספר העוקבים.
גביאשכנזי@twitter: יושב בבית קפה עם דמי מור חושב- למה לא להפציץ באיראן?
ולמרות שגם במערכת הבחירות הנוכחית יש לא מעט "ביטחוניסטים" הממוקמים בחלונות ראווה , כמו יעקב פרי, המערכה הנוכחית מאופיינת בעיקר במעבר של עיתונאים מעולם התקשורת לפוליטיקה. רק בימים האחרונים הודיעו מיקי רוזנטל, מירב מיכאלי ועופר שלח על כוונתם לרוץ לכנסת ובכך הם מצטרפים לשלי יחימוביץ' וליאיר לפיד שהנם כבר פוליטיקאים וותיקים.
אולם אם ננסה לעמוד על טיבה של תופעה חדשה זו, נגלה כי גם היא טבעית לחלוטין שהרי העיתונות הישנה מתה. אנו חיים בעידן של המדיה החדשה, זו שמבחינתה המושג "אובייקטיביות" הנו ארכאי כמו הערוץ הראשון.
לעיתונאים בימינו יש אג'נדה שאין הם מנסים להסתיר אותה. הרבה לפני שהצטרפה למפלגת העבודה היה ברור לכל מהם דעותיה הפוליטיות של שלי יחימוביץ'. הדבר בא לידי ביטוי בשאלות שהציגה למרואיינים, בתכנים שבהם עסקה ובסיקור שלה את הנושאים הכלכליים. הדבר נכון הרבה יותר עבור יאיר לפיד שהינו מפלגת מרכז הולכת ונושמת. ספק אם אי פעם היה משהו שהצליח לתמצת בצורה כה מדויקת את המילה קונצנזוס. ללפיד אין דעה, הדעה שלו היא דעת הכלל, וללפיד אין עמדות, העמדה שלו היא עמדת הכלל. הוא מעולם לא הסתכן בלומר לנו מה הוא חושב שמה הקונצנזוס סביבו יתפוגג. ספק אם אי פעם היה משהו שהצליח לתמצת בצורה כה מדויקת את אופיו של ערוץ 2.
וכך גם במקרה של המצטרפים החדשים. עקב מאבקו העיקש בבעלי ההון היה ידוע כי רוזנטל ילך לעבודה, ומי שטורח לקרוא את מאמריה בעיתון "הארץ" ידע היטב היכן תשתלב מירב מיכאלי.
מה שמאפיין את כל העיתונאים הללו הנו העובדה שיותר משהם עיתונאים הם אקטיביסטים החורטים על דגלם מאבק כלשהו. התואר של עיתונאי מאפשר להם להסוות במידת מה את האג'נדה שלהם ולהציג את דעותיהם כעובדות. בכך הם מטים את הסיקור החדשותי, משפיעים על דעת הקהל ויותר מכל בוגדים בעקרונותיה של העבודה העיתונאית.
הטשטוש שבין דעות לעובדות, המאבק של News vs Views, איננו חדש. זהו תהליך שהחל לפני שנים רבות אך הגיע לשיאו עם לידתן של מהדורות החדשות של הערוצים המסחריים. במהודורות אלו נולד התפקיד של ה"פרשן" שהנו מעין הכלאה בין עיתונאי לפובליציסט, מי שמדווח לנו מהשטח אך מוסיף מעט מעצמו למען הפיקנטריה. רוני "רמבו" דניאל הוא דוגמא מובהקת לסוגה חדשה זו של עיתונאים. מחד גיסא זהו כתב אשר מסקר את נושא הביטחון ומאידך גיסא זהו פובליציסט שלפני סיום הכתבה מוסיף את ה "תראי יונית". ועם ה"תראי יונית" מטשטש הקו שבין העיתונאי לדעתן ובין העובדות לדעות.
מהדורות החדשות של הערוצים המסחריים היוו קטליזטור ללידתה של המדיה החדשה, המדיה הדעתנית, גם בכך ששמו את הדגש על השואו ולא על האייטם. הידיעה החדשותית איננה העיקר בערוץ 2 ובערוץ 10 אלא התפאורה, האורות הבוהקים, המסכים הזזים ובובות הקן והברבי שמנצחות על התזמורת. המלל נהיה עקר, מה שחשוב זה רצף התמונות שמרצד על המסך.
וגם עיתון "הארץ", שרבים מאיתנו רואים בו את "שארית היום" של העיתונות הנאותה הצטרף לגל החדש בכך שביטל את מדור הדעות ושילב אותו בעמוד הראשי. בכך ישנו בלבול נוסף בין ה News ו ה Views, בין מקצועיות לחובבנות ובין עיתונאות לסלבריטאיות.
כצופים, כקוראים וכאזרחים, עלינו לדרוש מן העיתונות הישראלית לחזור למקורותיה ולאמץ מחדש את האתיקה העיתונאית ואת האובייקטיביות כערך מנחה. ועד אז, כדאי לזכור כי מהדורת החדשות איננה יותר מתכנית ריאליטי נוספת.
צפייה מהנה. אילן מנור |