מהלב, מהבטן ושאר ירקות
פוסטים פופולאריים
-
העולם נברא במילים/ שפת העולם
14/8/13 | 1731 צפיות
-
הגודל, אלוהיי, הגודל
1/4/14 | 2207 צפיות
-
כשגבר מבין אשה
27/5/12 | 2152 צפיות
-
אנחנו היקום
17/7/13 | 1275 צפיות
-
השתקפויות אינסוף- המציאות בראי פנימי
20/6/18 | 2006 צפיות
-
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה
30/9/13 | 5831 צפיות
פוסטים אחרונים
- השתקפויות אינסוף- המציאות בראי פנימי 20/6/18
- תורת האמונה 25/1/16
- האם אתה 15/3/15
- באנו חושך לגרש 19/12/14
- מעל הכוכבים 16/12/14
- לבוש הנפש 6/11/14
ואהבת לרעך כמוך?
ככה אתה מרפא אותם. כשאתה מפגיש אותם במפתיע עם עצמם.
אתה מתרפא כשהם ממלאים אותך. בתחושת הכח הזו, שאתה יכול לביים את החיים. שאתה יכול להחליט בשביל מישהו שיראה משהו שהוא לא רצה בעצמו ואתה החלטת בשבילו. ועכשיו אתה מלטף אותו, להראות לו שהוא יכול לחיות עם זה. והוא נענה לך. ואתה מתבונן בזה בהתפעלות. יודע שאתה יצרת את זה. יודע שאתה יכול גם לטעות. וזה מפחיד. ואתה משחק בזה, כל כך בזהירות, קשוב לא לעשות טעות, ומשתאה משכרון הכח שהמשחק הזה ממלא בך.
ככה הם מרפאים אותך. כשהם מרשים לך לעצב אותם. כשהם מאפשרים לך להכנס להם אל תוך המחשבות. אל המח. אל הנימים שבגוף שכל כך שקופים. הם בעצם מרשים לך להכנס אליהם לדם. שזורם ללב. שמשגיח על כל הדבר הזה. והם מרשים לך לגרום לו להפסיק להשגיח. והם מאפשרים לך לבחור עבורם. כלומר לחיות בתוכם. במקומם. הרי לשם זה באנו ליקום.. להצליח לחיות מחוץ לעצמנו. להצליח להרגיש באמת באמת את הסביבה. ואהבת - לרעך- כמוך. כלומר תאהב את מה שלא אתה, כמו שאתה אוהב את עצמך. תכניס אותו אלייך. תפנה לו מקום. תרחיב את הגבולות שלך. שיהיה מקום לכולם. לנשום. לנוע. ביחד. בתנועה אחת. עד שאתם הופכים לאחד.
זאת אהבה. ככה נוצרים אנשים. ככה העולם נברא. בכל רגע מחדש.
|
תגובות אחרונות
-
א ח א ב
בתגובה על חתולה על גג פח לוהט
-
דוקטורלאה
בתגובה על השתקפויות אינסוף- המציאות בראי פנימי
-
האור מתוך החושך
בתגובה על באנו חושך לגרש
-
~בועז22~
בתגובה על תורת האמונה
-
נירוואנה
בתגובה על מעל הכוכבים
-
נירוואנה
בתגובה על מרווחי הזמן
תגובות (43)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
לחלוטין מסכימה. הדדיות היא הכרח על מנת לא להפוך את היופי למכוער.
לא חושבת שזה "או - או"
אנחנו בהחלט שולפים ציפרניים כשאנחנו מפחדים ולא יודעים להתמודד.
השאלה האם בציפרניים האלה יש גם דבר כזה- רוע צרוף.
השאלה שלך הייתה אולי מחכימה ותורמת לדיון בפוסט "הטוב באכזריותו" :)
וגם לגבי הפוסט הזה- תודה :)
גם לדעתי כתבת בהחלט מאד יפה, רק שקצת קשה באמת לאהוב או להיכנס ממש מתחת לעור של מי שהוא לא אתה וממש ממש להבין את הסביבה בלי קשר לאהבה. ולגבי ענייני רוע. [ שיש לגבי זה תגובה קצת יותר למטה ] באמת יש דבר כזה, רוע צרוף? או שאנשים פשוט פוחדים ומוציאים קוצים כשהם לא יודעים להתמודד עם מה ו//או מי שקצת שונה מהם... לי בטוח אין תשובה,
מקובל עליי.
בוא נתחיל מ"מה ששנוא עלייך אל תעשה לחברך" כי אני מניחה שאתה לא אוהב דברים שהם "רוע בהתגלמותו".
משם נתקדם ;)
נראה לי שרוב האנשים לא היו מצליחים לאהוב את עצמם (באופן שלם) מבלי שאחרים יאהבו אותם. כי לפעמים יש דברים שקשה לנו לראות בעצמנו, ואנחנו לא אוהבים אותם. ויש לנו את הפריביליגיה והזכות לראות אותם באמצעות אחרים. כשהם מפגישים אותנו עם עצמנו- אין לנו ברירה אלא להתמודד. אז אנחנו מתאמנים בלאהוב את העולם, שאוהב אותנו בחזרה, מה שמלמד אותנו לאהוב את עצמנו, לסלוח לעצמנו. ורק כשאנחנו אוהבים את עצמנו אנחנו מבינים כמה באמת מדהים זה לאהוב. ורק אז, באיזשהו אופן, אנחנו יכולים לאהוב אחרים. רק אז אנחנו גם פחות מפחדים.
הרגע קמתי.. יש מצב שאני לא חושבת בצורה צלולה :)
אין דבר כזה "הפוך" באהבה
מה שהופך אותה לבלתי מותנה ובלתי מתנה זה גמישות יחסי הסיבה והתוצאה
לפחות מבחינה מסויימת הכל נעשה גם בו זמנית
במקום מסויים אין מוקדם ומאוחר אלא הכל מתרחש תמיד וביחד
לכן יש בעולם דברים שצריך לשנוא בשביל שאפשר יהיה לאהוב אותו
מודה שאצלי זה הפוך - אני מתאמן בלאהוב את העולם כדי שבסוף אולי אצליח לאהוב את עצמי
שוב טעית,זה ממש לא גורם לי סיפוק והנאה אלא ממלא אותי תחושת עצב ויאוש עמוקה,מאוד,ואני לא מתייחס לבני השיח שלי למגירה אלא מגיב למה שהם כותבים בתשומת לב שאני מסוגל לה,שנדמה לי שאינה נחותה משלך או משל כל אחד אחר,מה שכן ,אני מסרב לקחת על עצמי ולהאשים את עצמי דרך תפישות שטופלות סגירות על כל מי שמגיב על דברי האחר בביקורתיות,בעיני ובליבי,למרות מראית הפנים,דווקא ההפך הוא הנכון,זה גם נסיוני
אל המרחב
(מרקו ברגע של אופטימיות)
:)
חוצמזה אני גם קורא אותו ומוצא אותו מאתגר ועמוק. אבל אני מאוכזב מיכולת הקריאה שלו. ואולי באמת נטפלתי אליו שלא לצורך ולא לעניין. הלאה....
כל הבריאה. על רגל אחת
תודה על ההגנה
הרבה דברים שהוא כתב, לאורך השהות שלי פה באתר, לקחתי לתשומת ליבי והפכתי בהם.
אני אוהבת תגובות, ולא אכפת לי מהן, כל עוד הן אותנטיות.
בכל אופן, אני גם מסתדרת :)
מאוד לא הוגן מצידך לקחת ביקורת של אדם שמגיב בבלוג שלי ולהתייחס אליה כאילו נאמרה מפי.
אני אוהבת תגובות. הן גורמות לי לחשוב. ואני מתייחסת למילים שאתה כותב ובוחנת אותן. בודקת האם יש בהן אמת? האם אני יכולה בעזרתן לחשוב או לראות משהו שלא ראיתי קודם? אולי אני מסתירה לעצמי והן יכולות לשמש פתח.
אין לי צורך שתתן לי קרדיט. זה בסדר גמור גם אם תחשוב שאני מסכנת את העולם. זה רק מראה שאכפת לך מהעולם. שאתה מנסה להגן עליו.
אני חושבת שאולי אתה לא שם לב, שאולי אתה מנסה להגן בעיקר על עצמך.
הסברת מאיפה נובע "שכרון הכח"
בכל אור יש חושך. בכל דבר טוב יש גם רע.
עם כח אפשר להרוס ואפשר לבנות.
אין אדם בעולם שיעניק למישהו את האפשרות לחדור לנימיו כשהוא יודע שהאדם הזה מעוניין בהרס.
זו הסיבה שאנשים מפחדים לאהוב באמת. להפתח.
כי אף אחד לא מעניק לנו תעודת ביטוח שלא יהרגו לנו את הנשמה.
זה מפחיד מאוד להתמסר בלי התעודה הזו.
אבל בשביל לחוות ולהעניק אהבה צריך להסתכן. להתמסר למישהו שהוא לא אתה, בשביל להצליח להרגיש אותו כמו שאתה מרגיש אותך.
(--)... דחיל ראבק, מה שאתה קורא זה לא בהכרח מה שהיא כתבה. אז אנא, קח אחריות על פרשנותך ועל הדברים שעולים בך למקרא מילותיה של אלונה. ותן לה טיפה קרדיט שאולי גם היא יודעת משהו על יומרנות נבובה ומשחקי שליטה ופלצנות מלאה בעצמה, ושהיא לא כזו. אחרת מה הטעם לטרוח להגיב לה? לפקוח את עיניה ההוזות, או לגעת בליבותיהם של קוראיה שטופי המוח וזחוחי עצמם לדעת? הסתכל פנימה, בנאדם... כלומר החוצה.
האם זה אפשרי שאתה קראת העדפה לעמדת שליטה?
אני כתבתי בתוך השולט ובתוך הנשלט.
מקבל ונותן, ממלא ומתרוקן, משפיע ומושפע. גם וגם.
הם מתחלפים. תמיד. בכל רגע כמעט.
זה האיזון שבורא את התנועה ההדדית. השמירה על המתח.
בו נתרכז בה.
כי הלב שלי כתב משם.
האחד לא שלם בלי השני.
המלאות היא בידיעה שהשני סומך עלייך כשהוא מתרוקן עבורך.
והפוך. העובדה שמתקיים גם הצד השני, היא כל כך חשובה.
זה שילוב הכלים.
כן, אני יכולה להבין למה זה מפחיד.
יש מצב שבו הכל מרגיש ומושפע בדיוק באותה המידה תמיד,זה המצב שאולי אליו את מתכוונת כשאת מנסה להעביר את התחושה ש"הכל זה אהבה",מה שמפחיד זה לא שהנוזלים מתאזנים בין הכלים אלא בדיוק להפך,שאחד מרגיש את עצמו מלא וממלא מול הריקות,לכאורה של האחר,שזה גם מראית העין המבזה של השליטה,שבה אנשים משלים את עצמם שהם כביכול מביימים את החיים(מה שמוביל באופן בלי נמנע לכך שהם גם הכי מבויימים,בדיוק בגלל שהכל הדדי ושואף להתאזן),לאהוב את האתה שבעצמך זה לא נרקסיזם כי אתה זה לא אני ,וגם עם העובדה שהאחד מתמלא והשני מתרוקן כחלק מהדרך לאהבה אין שום בעייה,הבעייה היא בתחושת המלאות המדומה,בשמחת השליטה,במראית העין של הנתינה שאת מציגה כאן כחוויה מדהימה
אגב, המלאות לא מגיעה מתחושת הכח (נטו, כמו שאתה מתייחס אליה) אלא מהמתח שבבחירה בין הטוב לרע. מהידיעה שמישהו מאפשר לך להשפיע עליו ומהידיעה שאפשר לטעות. ומהזהירות בה הולכים בין הטיפות. הכל- רק לא לטעות.
האגו שם.
מי שמאפשר לך להכנס בעצם מלמד אותך לצמצם אותו.
זה כמו... איך קוראים לזה שהנוזלים מתאזנים בחיבור בין כלים?
למה זה כל כך מפחיד?
אגו זה לא משהו שפשוט מסירים מהדרך. הוא קיים. והתנועה היא משחק של מתחים. אחד מתמלא- השני מתרוקן, וזה נע כל הזמן. מובל ומוביל. ההדדיות היא בתנועה. אין באמת מצב בו כולם מרגישים ומשפיעים בדיוק באותה המידה תמיד.
זה נע.
גם לאהוב את האתה שבעצמך זה יכול להיות שכרון כח. לא? נרקסיזם?
יש בכל גם את ההיפוך שלו.
זו בחירה.
היה גם סימן שאלה בכותרת, ולא סימן קריאה
דקויות, אתה יודע
:)
זה תלוי בנו לא? ביכולת הרגישות, ההתמסרות וההקשבה?