ככה אתה מרפא אותם. כשאתה מפגיש אותם במפתיע עם עצמם.

אתה מתרפא כשהם ממלאים אותך. בתחושת הכח הזו, שאתה יכול לביים את החיים. שאתה יכול להחליט בשביל מישהו שיראה משהו שהוא לא רצה בעצמו ואתה החלטת בשבילו. ועכשיו אתה מלטף אותו, להראות לו שהוא יכול לחיות עם זה. והוא נענה לך. ואתה מתבונן בזה בהתפעלות. יודע שאתה יצרת את זה. יודע שאתה יכול גם לטעות. וזה מפחיד. ואתה משחק בזה, כל כך בזהירות, קשוב לא לעשות טעות, ומשתאה משכרון הכח שהמשחק הזה ממלא בך.

ככה הם מרפאים אותך.

כשהם מרשים לך לעצב אותם. כשהם מאפשרים לך להכנס להם אל תוך המחשבות. אל המח. אל הנימים שבגוף שכל כך שקופים. הם בעצם מרשים לך להכנס אליהם לדם. שזורם ללב. שמשגיח על כל הדבר הזה. והם מרשים לך לגרום לו להפסיק להשגיח. והם מאפשרים לך לבחור עבורם.

כלומר לחיות בתוכם.

במקומם.

הרי לשם זה באנו ליקום..

להצליח לחיות מחוץ לעצמנו.

להצליח להרגיש באמת באמת את הסביבה.

ואהבת - לרעך- כמוך.

כלומר תאהב את מה שלא אתה, כמו שאתה אוהב את עצמך.

תכניס אותו אלייך. תפנה לו מקום. תרחיב את הגבולות שלך. שיהיה מקום לכולם. לנשום. לנוע. ביחד. בתנועה אחת. עד שאתם הופכים לאחד.

זאת אהבה.

ככה נוצרים אנשים.

ככה העולם נברא.

בכל רגע מחדש.