בלי הכנה מוקדמת, פתאום זה קרה.

שיחת טלפון לילית הרעידה את עולמי הרגשי. הלב עבר לקצב כפול וסכר הדמעות נפרץ.

אחרי שווידאתי שלא מדובר בטעות, התחלנו לדבר. מזמן לא דיברנו. כבר כמה שנים.. והלב, עובר לפעילות מואצת אבל הפעם, השאלות נשאלות ללא חשש.

"אז אנחנו פספוס.. היינו צריכים להתחתן" כן הוא עונה. אבל אני לא יודע למה התפספסנו. כנראה שהקוראת בקפה פיספסה קצת, גיחכתי.. והוא עונה, את לא זוכרת שאני לא שותה חם?

האמת, אני כבר לא זוכרת.

אולי בסוף נהיה כמו נילי ואהוד.. נשב שנינו עם הקטטר.. אני צוחקת, אנחנו דור של ויאגרה וסיליקון, עם הקטטר תשב אתה. אני ממשיכה לחייך תוך כדי שיחה, קצת לא מאמינה שאנחנו מדברים אחרי כל כך הרבה זמן.

הפצעים שהגלידו, מתחילים להתקלף. אבל הפעם, אני שונה. חכמה יותר, עצובה יותר, בשלה יותר, אשה יותר.

והוא ממשיך בשיחה, וזה מזכיר לי את השיחה הראשונה שלנו. זה מזכיר לי למה התאהבתי בו ולמה עדיין שנים רבות אחרי, לא העזתי למצוא את האחד שיחליף אותו אצלי בלב.

אני זוכה לקבל נשיקת לילה טוב וירטואלית, בלחי כמובן, ואנחנו קובעים שנמשיך לדבר.

אני נכנסת למיטה, מתכרבלת בשמיכה ונושמת את הכר, מנסה לאחזר ריח מוכר. שלו כמובן. אבל זה לא קורה. הדופק, עדיין מואץ ואני מתקשה להרדם. בסוף, העייפות מכניעה אותי ואני נרדמת לקולה של הטלויזיה.

בבוקר, אני מחליטה להתקשר, לברר שלא מדובר בחלום. אני מעירה אותו והוא עונה לי.. כן מותק, דיברנו בלילה. נוכל לדבר מאוחר יותר?

כך הסתיימה שיחתנו, כפי שהסתיימו פעם יחסינו. בנשיקה על הלחי ושיחה טובה.

כשהטלפון נותק החלו לזרום הדמעות כמים. ההרגשה מאותו יום חמישי 30 באוקטובר לפני כמה שנים חזרה. לרגע אחד היה נדמה שהשמש אינה זורחת.

ואז באה ההתפקחות. סידור המייקאפ והתסרוקת. יום חדש התחיל. יום חדש ללא ניר....