בת הארבע לא אוהבת ללכת לגן החדש. קשה לה שם. לא שום התעללות חלילה. אבל קשה. גן חדש, מעבר, ילדים. וכל בוקר היא מסתובבת אל אימהּ בחיוך אמיץ ואומרת לה להתראות. בלי לבכות. ואמא שלה מסתכלת עליה ויודעת שהחיוך הזה הוא בשבילה. עבורה. שֶבּיתהּ היא גיבורה.

הן מגיעות לגן.

הקטנה מסתובבת אל אימה.

האם יורדת על ברכיה לגובה העיניים של ביתה, אוחזת בידה ובליטוף פותחת את כף ידה הקטנה. היא מנשקת את כף היד, סוגרת את אצבעות הקטנה, מוליכה את היד הסגורה אל תוך כיס השמלה ואומרת לה: "שמתי לך נשיקה בכיס. בכל פעם שיכאיב תדעי שיש לך נשיקה בכיס. מאמא."

אחותי וביתה.

אותי זה חנק מדמעות. של התרגשות. כמה אהבה.