0

מעגלים בתוך מעגלים, והשם ממש לא בקטע פלצני.

3 תגובות   יום שישי , 2/11/12, 12:55

טוב, אז יש לי מפקד שהוא סוג של גאון. ועדיין לא נחשפתי לרמת הגאוניות. וזו לא הגאוניות המוכרת. זו זו שתמיד דיברתי עליה שהיא הכי חשובה. אינטילגנציה רגשית. מתה על גברים בעלי יכולת רגשית מפותחת. זה גדול.

היה לי שבוע חרא. די חרא. כאילו, אם מתבוננים עליי בכל רגע ורגע בשבוע אז לא סבלתי, גם אם אני מתבוננת מתוכי על עצמי לא סבלתי. אבל משהו באווירה של השבוע מאוש הושפעה מהסופ"ש שעבר. כל הרגשות שלי על עצמי והתחושות. הכל בגלל סיטואציה, שהייתה באמת כיפית ומאוד רציתי להיות בה אבל בשורה התחתונה, פשוט גרמה לי לחשוב שאני לא שווה כלום, אני לא מעניינת, שמשהו דפוק בי, שאני קרה ומוזרה. ובעיקר לחשוב שנמאס לי להסתכל על עצמי מהצד ולהרגיש ולא להתגאות. ובכלל להסתכל על עצמי מהצד. חלאס. פשוט רוצה להיות ולא להסתכל איך אני בהיותי.

אבל שלא יהיה ספק, זה היה שווה. זה תמיד שווה. המועקה, ההכבדה על החלק שמעל החזה, הנשימה הזאת שכל פעם שאתה לוקח אותה אתה מרגיש את כל איברי הפרצוף והחזה שלך כאילו ביקשו מהם לירות במישהו, כל כך אומללים. אומללות. עצב בעיניים, הרגשה של כוס אמק. כוס אמק איתי, מה לא בסדר בי. עזבו שהרוב מזה זה פשוט הקצנה מטורפת של עצבי המוח שלי (יכולת בלתי נדלית שניחנתי בה). עזבו הכל. הכל שווה. תמיד שווה. הכרחי.

לפני יומיים בערך, ישבתי עם אמא שלי ב-24:00 בלילה, עם מבט עצוב כזה שמת לשפוך הכל, להקיא החוצה. עד שלאט לאט באמת הכל נשפך החוצה, כל התסכולים, והבכי, השם ישמור. בכי באמת כואב. ואמא שלי, שהיא בחורה חזקה כל כך ולא בוכה מכאלה דברים, דיברה אליי ואז חתכה נייר טוואלט ונגבה את הדמעות שלה. ואני: 'מה את בוכה?' והיא: 'אני לא רוצה שתבכי' ועכשיו אני בוכה. כי זו סיטואציה. פאק. פאקינג סיטואציה. לא יכולה להסביר למי שלא מבין. זה חזק.

אחרי הבכי, זה נרגע טיפה יותר, משהו קצת השתחרר. התחלתי להרגיש יותר טוב. באתי לצבא בבוקר יום ה', אני קצינה בצבא. התחלף לי מפקד לא מזמן. וככה עוברים להם השעות והימים וקיבלתי משפט ממנו: 'גיל את מאולפת'. ואח"כ: 'גיל את פשוט רצינית מדי'.

והלכתי הבייתה בערב, בדרך לאוטובוס אני חושבת לעצמי: 'וואו איזה גאון, איזה גאונות, איזה עולם, אמא, אמאלה, אימהות$%@%#$@#%!!! חחח...לא קשה לבחין בזה שאני רצינית מדי. ממש לא. פשוט לדעת להגיד את זה וגם לדעת מתי להגיד את זה, או לחלופין לדאוג מלמעלה שזה יאמר ברגע המתאים ביותר, יסכם לי את השבוע, יסגור את המעגל.

ומה עכשיו? זהלא שאני הולכת להיות פחות רצינית. ואם כן, אז בטח שלא בשנייה. אבל הקטע הוא, שפתאום, להתבונן על עצמי מהצד ולראות את הרצינות ואת הקור שראיתי ממקודם ולהבין מאין זה נובע. פתאום אני מקבלת את זה. פתאום זה בסדר גיל, הכל בסדר. לאט לאט, יש קליפות, כמה שזה קלישאתי. אני פתאום נראית לעצמי פשוט ילדה. ובאמת ילדה חמודה. ועדינה.

שיהיה לכולם סופשבוע מקסים.

:)

דרג את התוכן: