כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    יונתן לרנר

    מוצ"ש 4/11/95 שלנו

    0 תגובות   יום שבת, 3/11/12, 11:44

    עוד 4 בנובמבר ועימו הזכרונות מהלילה הנורא ההוא.

     

    מלכה ואני הקדמנו ,כהרגלנו, בכדי להבטיח חניה. הפעם חנינו באבן גבירול, באזור שדרות שאול, כי אחרי העצרת רצינו ללכת להגיד שלום לדיתה, שזה היה הלילה האחרון שלה ב"ביבר" שברחוב מרמורק.

     

    כשנכנסו לכיכר פגשנו בריבן ז"ל. גם הוא היה מגיע לכל העצרות, והוא התלונן על מיעוט המשתתפים. אבל אחרי חצי שעה הכיכר התמלאה וכבר היתה ברורה ההצלחה. הכיכר התמלאה ב"אנשינו". מארגן האירוע, שלמה להט הוא צ'יץ', עשה עבורם את הדבר הנכון. הוא העניק להם הזדמנות לצאת נגד ההתלהמות הלאומנית-ימנית. פשוט לא היה שום גורם אחר שעשה זאת, וצ'יץ' סיפק להם את מה שהם רצו בו.

     

    מלכה ואני עמדנו במרכז. אני כבר לא זוכר את הנאום של רבין מאז, אלא מעשרות ההזדמנויות האחרות שבהן השמיעו לי אותו מאז הרצח. ואז בא "שיר השלום", והסתבר שרבין שר את השיר הזה. הסתכלנו זו בזה והיינו נרגשים. ואז "התקווה". כאשר אחריה אביב גפן עלה לשיר, מסיבות שצ'יץ' סיפר לי עליהן אחרי העצרת, התחלנו ללכת ל"ביבר".

     

    ישבנו עם דיתה לשיחה. בשלחן לידנו ישבו מכרינו רזי ברקאי ורוני דניאל. לפתע רזי קם לשוחח בטלפון ורוני בא אלינו ואמר "ירו ברבין". מתחיל אי שקט. יצאתי החוצה לקיוסק הסמוך, שבו היתה טלוויזיה, אבל הכל עוד לא ברור. חזרתי פנימה ועברתי על פני שלחן של כמה אנשים מוכרים, ואמרתי להם שבוודאי נזכור איפה היינו בזמן שירו ברבין, כמו שכולנו זוכרים איפה היינו כשירו בקנדי.

     

    אי אפשר היה להמשיך ולשבת. נסענו לבית החולים. חנינו ברחוב חכמי קיירואן על המדרכה ומיהרנו לשער. בדרך חלפנו על פניו של גיל, שבדרך כלל יודע הרבה, והוא ניסה להרגיע אותנו שרבין לא נפגע אלא המאבטח שלו. הוא גם סינן קללות כלפי עזר ויצמן, הנשיא, על שהתיר את דמו של רבין.

     

    חצינו את רחוב ויצמן. כולם שם חיפשו מידע. מצאנו את עצמנו עומדים ליד נחום ברנע שסיפר למישהי שהמצב חמור ורבין נפגע בשלושה כדורים. הוא אמר לה משהו כמו "לא האמנתי שזה יכול לקרות כאן". לא עצרתי בעדי, ואמרתי לו שאני דווקא כן. הבנתי את זה בארה"ב רק שבועיים קודם לכן. הייתי שם בשליחות שנועדה להסביר את הסכם אוסלו לקהילות יהודיות. שם גיליתי ונדהמתי מעומק וגודש השנאה כלפי רבין, שניזונה מהמידע והתעמולה שעברו אליהם ישירות מההתנחלויות. שם הבנתי עד כמה המצב חמור כאן. (שם גם היתה הפעם האחרונה שפגשתי אישית את רבין).

     

    אחר כך מיכה פרידמן, שעמד לידינו, שאל אותי אם אני יודע משהו. איך זה שהעיתונאי שואל סתם אזרח, תהיתי באזניו, והוא ענה שבמצב הזה שואלים כל אחד.

     

    ואז ראינו את איתן הבר יורד במורד שהיה אז מחדר המיון לעבר הכניסה. הוא הלך לאיטו והתייצב מולנו (חדי העין יכולים לזהות אותי בצילומים בין אלו שעומדים לשמאלו). התקרבותו עוררה התרגשות ומישהו התחיל לזעוק ולקלל את ביבי. איתן עמד וחיכה, במשך שניות ארוכות, ובסוף הוא נאלץ לבקש שקט. ורק אז הוא התחיל "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה....".

     

    זעקה נוראית עלתה מפי כולנו. היא מהדהדת באוזניי עד היום הזה.

     

    מלכה ואני התחבקנו בבכי. צלם טלוויזיה של רשת זרה צילם אותנו מקרוב. אין לי מושג אם הצילום הזה שודר אי פעם.

     

    עכשיו צריך להיות עם הילדים בבית.

     

    נוסעים הביתה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      yonathan lerner
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון