השבוע ביקרתי את אחי שיח', אצלם מקפידים יותר ממני וגם מחנכים את הילדים להפחית מלח וסוכר

על השולחן היה מונח דף בכתב מתוק: "בתכם המתוקה אכלה ב-9 בננה... וב-12 אכלה את כל התבשיל לאחר שהוספתי מלח - זה עשה את ההבדל! בברכה, המטפלת".

נזכרתי בציטוט מתוק לא פחות מבית קטן בערבה:

"

חג המולד בערבה ואדון אדוורדס הביא (בשמו של סנטה קלאוס) מתנות ללורה ולמרי.

בגרביים היו [...] שתי חבילות קטנות. הן פתחו את העטיפות ומצאו בהן עוגיות קטנות דמויות־לב, שעל ציפויין העדין והחום היה זרוי סוכר לבן.  גרגירי הסוכר המתנוצצים, הפזורים על העוגיות, דמו לפתיתי־שלג זעירים.

העוגיות היו יפות מדי לאכילה.  מרי ולורה רק הביטו בהן; אבל לבסוף הפכה לורה את העוגיה שלה וכירסמה נגיסה זעירה מן התחתית, במקום שבו לא נראה הכירסום.  ופנים העוגיה היה לבן!

העוגיה נאפתה מקמח לבן וזך, והומתקה בסוכר לבן.

לורה ומרי לא העלו על דעתן להציץ שוב לתוך הגרביים.  הספלים והסוכריות והעוגיות היו די והותר.

כל כך מאושרות היו עד שלא יכלו לדבר.  אבל אמא שאלה אותן אם הן בטוחות שהגרביים ריקים.  ואז הכניסו את זרועותיהן לתוך הגרביים, כדי להיות בטוחות. וממש בקצהו של כל גרב נח מטבע של פני, חדש ומבריק!

מעולם לא העלו בדעתן שיקבלו מטבע של פני. 'תארי לעצמך' הרהרה לורה בלבה, 'יש לך מטבע שלמה של פני לעצמך־לעצמך.  יש לך ספל ועוגיה וסוכריה בצורת מקל של סבא ו ג ם פני!'

חג מולד אשר כזה לא היה מעולם."

— מתוך בית קטן בערבה – לורה אינגלס וילדר. עמ' 159.
הוצאת זמורה, ביתן, מודן. מאנגלית: אבירמה גולן

והנה הסיבה למה אנחנו צריכים להחזיק בבית מלח וסוכר: כי גם לשכנים שלנו יש.

זה אגב חלק ממשמעותו של חנוכה, על שלל הסופגניות והנרות - 'הנה, אנחנו לא זקוקים לכריסמס'. מה שנכון אבל נניח.

בכ"א, קשה למדוד כמה דיו לקנות למדפסת, כמה גומי מנופח להחזיק בחניה וכמה פסולת תעשייתית להחזיק בארון, בלי לסטות מדרך הבריאות והחיבור לגוף וכו'

יש גם התמודדות נוספת: מבחינה גופנית אפשר לאכול שטויות ואח"כ לשרוף אותן בפעילות גופנית. לדעתי אפשר גם מבחינה נפשית. אחרי שיצאנו מאירוע וכדו', והושפענו מצורות אכילה שחלקן משובחות וחלקן פחות, אז מעבר לכושר הגופני - יש את הארוחה שאחרי הכושר, בה אנחנו אוכלים מה שמתאים לנו. וכשעושים את הדבר הנכון מספיק זמן, גם מאגרי הסוכר הנפשיים שלנו נשרפים. אנחנו הופכים טהורים, טובים, יפים.