כבר הרבה זמן שהמחשבה הזו נמצאת לי בראש

"אני חיה"- מחשבה כזו משונה שגורמת לך לחשוב על כל נשימה שלך

על כל צעד שאתה עושה שעה שנוגעת הרגל באדמה, 

על כל מילה שאתה מוציא מהפה ומצליח להאזין לה גם תוך כדי.

זה היה גורם לי לחייך, המחשבה הזו,

שמחתי שאני חיה.

בשבת האחרונה התארחתי אצל חבר שגר בעיר בתנאי כפר

בית פרטי מוקף צמחיה

מרפסת המשקיפה לשדות פתוחים, ושכן אחד מימין

ושכן אחד משמאל

ושקט.. הרבה ממנו

החבר הכין ארוחת ערב

ודאג לאוכל בריא

היה שם נבטים, וגרגירי חמניה, וירקות מאודים

וקוסקוס,

אוכל חם וטעים ושגרתי למדי,

מה שהיה פחות שגרתי, היו המנות הקטנות,

והאכילה האיטית שלו

שזה הזכיר לי מעט את עצמי בימים של מודעות,

ימים שכבר שכחתי.

והינה, בא האיש- חבר והזכיר לי לאכול בריא,

לאכול לאט.

מה שמעניין הוא.. שהאכילה האיטית הזו

והאוכל הפשוט הזה, החזיר אותי לעשיית הצעדים בדרך לשליטה שוב בחיי.

בוקר שבת

הכנתי קפה, הדלקתי סיגריה

וראית שהחבר לא שותה קפה

מזג לעצמו מים פושרים

ושאל אולי בא לי לרכב

אמרתי לא

רציתי לסיים את הקפה, ולסיים את הסיגריה,

והוא נורא מיהר, זה הרגיז אותי.

עד שכבר מגיעה השבת, רציתי לנוח, ושיעזוב אותי לנפשי.

אחר כך התחרטתי, 

מה יהיה לי לעשות לבד אצלו בדירה,

אין כבלים,

אין סרטים,

והוא בטח יבוא מזיע ומרוצה אחרי הרכיבה, ואני אקנא בו.

ידעתי שכך יהיה, אז אמרתי לו "כן", אני באה.

חיפשתי איזה סמרטוט לזרוק על עצמי,

נעלי ספורט לא היו לי,

ואז הוא שאל,

איזו מידה,

אמרתי 38,

מידה 40 טוב, הוא שאל,

לא, עניתי.. מה טוב ב40, אני 38..

אז קחי גרביים עבות- זרק

מה גרביים עבות..?!! 

ותחושה לא נוחה של לעשות משהו כשלא הכל מושלם

וכמה היה כיפ ללבוש את המכנסונים היפים שלי

ולנעול את נעלי הספורט שלי

ולהרגיש טוב..

אבל זה לא היה.

אז בחוסר חשק גרבתי גרביים עבות, 

ונעלתי את הנעליים מידה 40

יצאנו מהבית.

החבר מוציא שקית ובה קסדה חדשה,

אני בינתיים מכוונת אותה ומניחה על הראש.

האיש פותח את חדר המחסן

מוציא אופניים, זוג אחד,

ואז מוציא זוג נוסף,

היה ברור שאני אקבל את הקטנות,

שבמקרה גם היו מאובקות ומכוערות,

אבל זה בסדר, העיקר יש עבורי אופניים,

מי בכלל תכנן את זה..

הלכנו למלא אוויר בצמיגים, והתחלנו לרכב.

הרבה זמן שלא רכבתי בשטח.

האופניים האחרונות שלי הספיקו להיגנב

והאופניים מזה חודשים אחרונים שאני מכירה זה בחדר כושר בשיעור ספיננג.

פתאם, עולה על אוטפניים ומדבשת על אבנים וחול,

ומרסקת בחדווה גדולה עשבים יבשים,

ורעש כזה של טבע, וחופש.. ותחושה טובה של איך לא עשיתי את זה עד עכשיו.

ובדרך קטפנו פירות, והתלכלכנו,

ואני נשרטתי פעמיים, ונפלתי פעם אחת.

והתנשמתי הרבה, והזעתי, והיה לי חם.

ושתיתי ונחתי,

והרגשתי שאני חיה.

השבת הזו הולידה כמה תובנות,

ואני לא ארחיב בסיפור המדהים של שבת,

אולי בפוסטים אחרים אעשה זאת,

אבל לעניין החיות רק אומר,

שהמוסר השכל שקבלתי זה שהמוח שלנו מתעתע בנו.

ואם רק אפרק את השבת הנהדרת הזו, 

אז הרבה דברים שלא היה לי אתם נח בהתחלה,

כמו לאכול במנות קטנות

וכמו לנעול נעליים לא במידה שלי,

בסופו של דבר נזנחו והפכו לשוליים, כאשר הגיעה החוויה האמתית.

והחוויה האמתית היא זו שאני לא צופה מה יהיה.

כי בשורה תחתונה אין לי שמץ של מושג מה עלול לקרות.

אשליה מטופשת לחשוב שיש לי.

ולמדתי גם שאני אומרת הרבה "לא",

פשוט בנאדם כזה.. 

ששואלים אותו משהו והוא מתחיל ב.. "תראה..זה לא.."

או משפט אחר שאומר:"כן, אבל.."

משפטים של בריחה.

משפטים של חוסר ספונטניות.

ובאמת חשבתי שאני ספונטנית..

חח.. משעשע..שאין לנו מושג מעצמנו

הגיע הזמן להפסיק לדבר,

לנסות

להתנסות

לטעות

לעשות

והרבה

ולטעות שוב

ולנסות שוב

ופשוט לחיות

איך שבא לי

בלי הצטדקויות

ובלי הסברים

ובלי אבל..

לאמץ את מילת הקסם:" כן".

כן. כן. כן. כן

כן לחיים

וכן לכל מה שיש להם להציע:))