היצורים הנלעגים הללו,

מרימים גבה או שתיים, 

לאהבת הליל הנצחית.

כמה אכתוב עלייך עוד ולא ייתם? 

מדי ערב שולח יצורייך,

 מטאטא מתחת לשטיחך הרע,

שפלות רוח ופחדנות,

חיוכי סרק ומועקה כאחד,

מאיץ את החיים לביתם, מאחל

להם דממה וריק, מקיים להם,

סריגי עד של כהות. 

במעיי מחבואייך אתה מגלה, 

את לחשי הבדידות החלושים,

בין פנסים מצהיבים מכיעור, 

אתה מגלה את רזי הגיחוך, 

דורות של נמלים טרודות עד בלי די,

מתכסות בשמיכות נוחות מדי,

קיבות תפוחות מדי, ואתה מגלה, 

את לחשי הבדידות החלושים. 

אלה שאינם ישנים, נדים בהזיותייך,

שומעים את הלחישות האחרונות,

רגע לפני שהישנים יצליחו לחמוק ממך,

הם מלחששים רזי בדידותם. 

עלטה כבירה, קדרות מרעידה, 

כמה אכתוב עלייך, כמה צמרמורות

קראת לעת חצות בין הסדינים, 

כמה אכתוב לך ולא ייתם?