כותרות TheMarker >
    ';

    אמא שלהם

    הבלוג של סיגל, אמא של אבשלום ורחל, ובו אדבר על קבלה, חינוך, משמעות החיים,ן בכלל, על מה שבא לי... נעים להכיר, מוזמנים להשתתף ולשתף.

    שעמום של ילדים - ומשמעות החיים עפ"י וויקטור פרנקל

    22 תגובות   יום שני, 5/11/12, 11:48
    אני חייבת לשתף אתכם. קראתי השבוע על אדם בשם ויקטור פרנקל. יהודי ניצול שואה שכתב ספר שנקרא "האדם מחפש משמעות".  בספר זה, ניסה פרנקל להסביר את הדרך בה שרדו המוני יהודים ואסירים אחרים את זוועות
    התופת של מחנות ההשמדה באמצעות הערך ההישרדותי של המשמעות. הוא טען, כי אלה אשר
    מצאו משמעות לחיים במחנות הגבירו באופן ניכר את סיכוייהם להישאר בחיים וביקש לחקור
    את האופן שבו אנשים אלו הצליחו לייצר לעצמם משמעות במהלך שהותם שם.
    בספרו, שיצא לאור בשנת 1959, פרנקל מספר בין השאר כיצד כשהובא לאושוויץ, נלקח למקלחות לאחר שנבחר בסלקציה לחיים. לקחו ממנו את כתב היד שהכיל את כל עבודתו המדעית, עבודת חייו, והשליכוה לתוך
    מדורת האש. ברגע זה נדמה היה לו שאישיותו נמחקת… קורסת לגמרי ונשברת לרסיסים. הרגשה
    זו התחזקה אחר שיצאו מן ה"מקלחת" אחרי התספורת והחיטוי, כשכולם נראו מגולחים
    ושבורים ונראה כי עברו מטמרפוזה מוחלטת של האישיות.

    אחרי שקיבלו בגדים –
    והגרמנים הקפידו לתת בגדים ארוכים ורחבים לאנשים נמוכים ורזים, ובגדים קצרים וצרים
    לאנשים רחבי-גרם וגבוהים, כחלק משחיקת האישיות והפיכת האדם לרובוט מגוחך. אולם לאחר
    שקיבל את בגדי האסיר שלו, הכניס ידו לכיס הבגד שנפל בחלקו ומצא שם פיסת נייר, ירושה
    מבעליו הקודמים של הבגד שנפרד מבגדיו טרם נפרד מן העולם בתאי הגזים, פיסת הנייר
    הייתה דף מסידור, עליה היה כתוב הפסוק: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". באותו רגע
    חזרה הרגשת האישיות שלו למקומה…

    פרנקל תיאר את גילוח שערותיו של אסיר
    אושוויץ כסמל לכך שנגזל ממנו, באופן מוחלט, הכול. אולם, משהו נשאר לו, יהדותו
    הטראגית.
    פרנקל עסק בעיקר בבני אדם שהיו לכודים במה שכינה "ריק קיומי". אין זו מחלת נפש, אלא
    מחלה רוחנית שבתוכה הקיום נראה משולל משמעות לחלוטין.
    הוא טען שאחד הקשיים העיקריים של החיים המודרניים הוא בהפחתת היכולת של בני האדם
    למצוא משמעות לחייהם, עקב ההתרחקות מהחיים הטבעיים והתפוררות הערכים המסורתיים,
    כגון הדת והמשפחה. הביטוי הטוב ביותר לכך הוא השעמום.
     
    אם נסתכל עלינו ועל הילדים שלנו נראה בדיוק את המצב שהוא מתאר: ש י ע מ ו ם.
    במיוחד אצל הילדים שלנו.
    איזה משמעות אנחנו נותנים להם? את הכל הם מקבלים על כפית של זהב , הרבה חומריות, הרבה בילויים.
    רק שלא ישתעממו. אחרת אנחנו נאלץ להתמודד עם הסיבה שהם משתעממים. אין להם מטרה או משמעות.
    כבר הקימו את המדינה, אין אידיאולוגיה ששווה למות למענה, אין חיבור בין אנשים שאנשים מוכנים לתת את נפשם למען השני. אין בשביל מה לחיות. אין בשביל מה למות. אין  כ ל ו ם.
    אנחנו חייבים לפקוח עיניים ולהתחיל לפעול לפני שיהיה מאוחר מידי. לפני שהכל יתמוטט. אנחנו ההורים שלהם. יש לנו מחוייבות לעשות את זה. להפסיק עם ההגשמות העצמיות בדמות קריירות או טבעונות/צמחונות, ניו-אייג' וכל השאר ולהתחיל לראות איך עוזרים לילדים שלנו לא ליפול לחיים של שיעמום וחוסר משמעות 

    וידאו עם דברים על משמעות החיים של ויקטור פרנקל
    דרג את התוכן:

      תגובות (22)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/11/12 20:46:
      אני חושבת שהפתרון לשעמום של ילדנו הוא הקניית ערכים כבוד, סובלנות עזרה חמלה התנדבות. אני בטוחה שבאמצעות הערכים אלה ואחרים הם ילמדו לתת משמעות וערך לדברים הקטנים ביותר בחייהם ,
        9/11/12 11:11:

      צטט: עמיגרינברג 2012-11-09 08:34:38

      אהבתי....מסכים......יישר כוח על הפוסט החשוב.....תודה....וכוכב ענק..........

       

       

      "מיומנויות רכות"? 

       

        9/11/12 08:34:
      אהבתי....מסכים......יישר כוח על הפוסט החשוב.....תודה....וכוכב ענק..........
        7/11/12 21:41:

       

       

      ויקטור פרנקל בהרצאה לפני סטודנטים על אידיאליזם וטיסה

                                                                                                (וידאו 4:21)

      ''

       

        7/11/12 21:12:

      צטט: דודרובנר 2012-11-06 16:52:27

       

       

      [. . .] 

       

      במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית-הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?

       

      אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר.

       

      בקיצור, בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. (1)

       

      [. . .]

       

       

       

       

      התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים. 

       

      אחדים מהם נמצאים בבית-הספר כל תקופת לימודיהם. אחרים, אולי הרוב, עוברים אלינו מבתי-ספר אחרים. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

       

      אילו משני הסוגים היית מעדיף ? הניסיון לימד אותנו דברים מוזרים. 

       


      סם הגיע לסדברי ואלי בגיל 16, מחוסר-תאום עם העולם. במשך שנה, הוא ישב לו בערפל של עשן וחוסר מעש. אנשים אשר הכירוהו תהו איזה סוג בית-ספר ייקח אותו. 


      לאחר זמן מה, הוא התיישב בתוך עצמו והחל לתכנן את חייו. בסוף שנתו השנייה, הוא סיים את לימודיו והמשיך למכללה. רצף של הרפתקאות, לרבות יבואן של אבני-חן נדירות, הביאו אותו לבסוף למכללה ולבית-הספר לרפואה-כירופרקטית. היום הוא כירופרקט מאד מוצלח עם פרקטיקה פרטית משגשגת. 


      סם היווה חדשות לא טובות בכל בית-ספר בו שהה לפני סדברי ואלי. אצלנו, אפילו בשנתו הראשונה, תמיד היה לו מזג-מתוק. ככל שהאור חזר לעיניו, הוא מצא כל מיני דרכים לשפר את החיים בבית-הספר ולסייע לתלמידים אחרים להסתגל. 

       


      רוברט, בגיל 14, היה מדוכא ומרוחק טיפוסי. אלכוהוליסט, תמיד בבעיות עם הרשויות -- כל אחד אשר הכיר אותו ניבא לו חיים עלובים ומיתה מוקדמת. 


      הוא בילה עימנו ארבע שנים, ובהדרגה שיקם את חייו. במשך השנים הוא למד לדבר ולהביע את עצמו, לפעמים באריכות מפתיעה. הוא החל לקרוא, לשחק, ולהרגיש טוב יותר בנוגע לסיכוייו. באטיות, הוא למד להתעלל פחות ופחות בגופו, ולבסוף למד לדאוג לבריאותו. 


      כאשר עזב, היה רוברט בדרך לקריירה בשרות הציבור, בשטח הפרה-רפואי. אחרי אימון רב, הוא היה לראש צוות הצלה פרה-רפואי. מאוחר יותר, הוא הלך לבית-הספר לסיעוד והיה לאח רשום. 


      בבית-הספר, רוברט היה תמיד נעים-הליכות, תמיד פתוח. הוא התחיל בנסיגה קטטונית כמעט, והפך במשך השנים לחברותי וידידותי. הוא אף פעם לא היווה בעיה עבורנו. 

       


      שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

       

      במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

       

      אולי הדוגמה הקיצונית ביותר אשר הייתה לנו, הייתה סטלה, אשר בגיל 14 הייתה מרשעת ועושה צרות כזאת בבית-הספר שלה, שועדת בית-הספר בעיר מגוריה הצביעה בעד לשלם עבור שכר הלימוד שלה בסדברי-ואלי, למרות שהדבר היה בניגוד לחוק המדינה. הם לא יכלו להפטר ממנה מספיק מהר, כפי שהם רצו. כל שנה הייתה באה משלחת מהעיר לראות אם אנחנו עדיין קיימים, ואם סטלה עדיין פוקדת את בית-הספר. 

       

      לקח קצת זמן, אולם לאחר זמן מה היא התעמתה עם עצמה. כשהגיע זמנה לעזוב, היא הייתה בדרך להיותה תלמידת מכללה מצטיינת, תואר שני בפסיכולוגיה, ומחברת ספרות דמיונית פורייה. 

       


      לגבי דדנו, הסטלות והרוברטים והסמיים הם חלק מדפוס מסוים. אני זוכר את הימים הראשונים של בית-הספר, בזמן שהתקיימה אסיפת בית-הספר, כאשר חבורה של תלמידים מוצלחים בעלי ציונים גבוהים התחילה להתלונן מרות על האחרים, באומרם שהם אזרחים עלובים שלא היו צריכים להיות בבית-הספר. "אנחנו באים לאסיפות בית-הספר, עוזרים בכל דרך אפשרית; אנחנו סוג התלמידים שאתם רוצים. האחרים מתנהגים רע, מבלים בנוחיות כל היום ומתרחקים מכל חובה אזרחית". אני זוכר את עצמי נושם עמוק, ואומר להם "´החבר´ה הרעים´ האלה יודעים יותר על בית-הספר מכם. הם נאבקים על חייהם, ולעת עתה, זו מספיק עבודה עבורם. אתם חבר´ה שכל כך עסוקים בניסיון לרצות כל אחד אחר, שלא התחלתם אפילו להכיר את עצמכם". 

      העובדה היא, ש"עושי-הצרות" מצליחים נהדר בסדברי ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. ככל שאנשים ניסו כפי שקורה, לשבור את הילדים האלה, לתקן אותם, לגרום להם להתאים לתבנית הכללית, הם המשיכו במאבק ולא נכנעו. יש להם אומץ לב, עוז רוח. נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. אחד אחרי השני, תלמידים אלה תרמו רבות לשיפור איכות החיים בבית-הספר. 

       

       

      אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. הם כל כך רגילים לרצות את מוריהם, שהם אבודים כאשר הם רק מגיעים לכאן. "את מי יש לרצות פה?" הם תוהים. לעיתים הם מנסים את אנשי הצוות, אשר נדמים בעיניהם למורים בבית-הספר הישן שלהם. אין סיכוי. הצוות פה איננו מחלק כוכבי זהב. לאן ללכת משם? 


      זו הסתגלות כואבת. לא קל לגלות שכל אחד אחר בבית-הספר הוא פיקח, ערני, וזריז ושנון. למאבק להיות "הטוב ביותר בכיתה" אין משמעות בסדברי ואלי, אין לו מסגרת. 


      ילדים אלה, לא "עושי-הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות. 


      ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום. ללא מנהל-תכניות שיארגן את פעילויותיהם, התלמידים האלה נסוגים, לעיתים, למצב של חוסר-מעש עמוק. באופן קבוע, אנחנו אומרים להם שכאשר השעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך ייאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת ! 

       


      בני-העשרה הנמצאים בסדברי ואלי מתחילת לימודיהם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות האלו. הם בני-המזל, ואפשר לראות זאת על פניהם. הם מרגישים טוב עם עצמם ועם סביבתם, הם מסוגלים להתמודד עם העליות ועם הירידות של החיים בלי לאבד את הראייה של היעדים שלהם. 


      בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, "אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע". מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, "זה בית-ספר ל ´פסולים´. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים". השמנת, הפסולים, הממוצע... 


      איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, "עושי-צרות". הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

       

      המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח-ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.

       

       

      [ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי-צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג ]

       

      [ "Good Kids and Troublemakers," Free at Last, The Sudbury Valley School, 1987.] Full free text - ספר שלם בחינם (Viewer). 

       

      ----------------------------------------- 

      (1) קטע מתוך: פרק 31, "ילדים קטנים", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.

       

       

       

      Viktor Frankl: Why Idealism achieves better Realism  

       

      We have to be idealists, in a way, because then we wind up as the true, the real realists. And so you know who has said this? If we take man as he is, we make him worse, but if we take man as he should be, we make him capable of becoming what he can be. This was Goethe. He said this verbally. Now you will understand: this is the most apt maxim and motto for any psychotherapeutic activity. 

      So if you don't recognize a young man's will to meaning, man's search for meaning, you make him worse: you make him dull, you make him frustrated. While if you presuppose in this man, there must a spark for meaning. Let's presuppose it and then you will elicit it from him, you will make him capable of becoming what he in principal is capable of becoming.

       

        7/11/12 20:49:
      אכן כך. פוסט רווי משמעות!
        7/11/12 11:42:

      הנה לינק לוידאו שבו רואים את ויקטור פרנקל
      ויקטור פרנקל בוידאו



      כאן הוא מדבר על משמעות החיים ועל הקשר בין חיפוש משמעות לצעירים

      (שלח אותו לואיס קרול)

        7/11/12 05:07:

      מעדיף שישתעממו ולא יעשו שטויות..

        7/11/12 00:35:
      עכשיו יצאה מהדורה חדשה של עוד ספר מצויין שלו שנקרא 'הרופא והנפש'. גם שם הוא מדבר על העניין הזה של 'משמעות בחיים'. ותודה על הפוסט החשוב הזה.
        6/11/12 23:56:
      אולי לקנות להם כלב ושיצפו כיצד הוא גדל .. אולי לגדל גינה ולראות אותה פורחת .. אולי פשוט להנות מהחיים בטיול עם חברים אחרים להתבונן בשקיעה ולצפות בכוכבים עם מדורה נחמדה ביחד עם מבוגר אחראי .. יש המון אפשרויות להפעלה של בני נוער ילדים ומבוגרים כל אחד לפי טעמו האישי ;)
        6/11/12 22:35:

      אנאלוגיה מעניינת הבאת כאן.
      ובאמת לדורות הצעירים ישנם אובר גירויים חיצוניים, הכל בהישג יד, הגירויים מתחלפים חדשות לבקרים, והם מאבדים עניין מהר מאוד בכל דבר, ומחפשים את הריגוש הבא.
      ייתכן ובאמת זה נובע מחוסר הרגשת משמעות לחיים, והבנה מעוותת שעל גורמים מבחוץ להכניס עניין לחייהם..- חומר למחשבה...

      תודה על פוסט מעניין.

        6/11/12 19:38:

      תודה ששלחת גם אלי

      יכולה לכתוב על זה עמודים על עמודים, אבסל כמובן לא ארצה להדחף לפוסט שלך.

        6/11/12 17:09:

      כמו ששמת  לב  ,הספר  שלו רלוונטי ,למרות שעברו כמה ימים מאז  כתיבתו 

      אבל אולי  תסתכלי על  ההרצאה  שלו  בדקות  הבאות , ותחליטי  בעצמך ??

      שמעון

      http://www.youtube.com/watch?v=p9sMoRUJQGA

       

        6/11/12 16:52:

       

       

      [. . .] 

       

      במשך שנים, תחת ההשפעה המתפשטת של הסלנג החינוכי הנפוץ, בית-הספר סדברי ואלי נאבק עם השאלה, "האם ילדים קטנים או ילדים חלשים אינם זקוקים לטיפול מיוחד" הם היו חברים מהמנין של אסיפת בית-הספר, היתה להם זכות הצבעה, הם היו נתונים לאותם הכללים כמו כל אחד אחר. אולם, האם הם לא היו איכשהו גם מיוחדים במקצת האם לא היה נחוץ להם טיפול נוסף איזשהו?

       

      אספת בית-הספר בילתה שעות בדיונים על נושא זה, נתנה לו מנוחה במשך שנים אחדות, וחזרה אליו, נתנה לו מנוחה, ושוב טיפלה בו. אולם כמה שלא ניסו, לעולם לא הצליחו למצוא דרך לטפל בגיל מסוים או מצב מסוים בצורה שונה מגיל אחר או מצב אחר. עקרונותיהם לא איפשרו זאת, ולמציאות החיים בבית-הספר לא היו תימוכין לדבר.

       

      בקיצור, בבית-הספר סדברי ואלי מתייחסים לילדים כמו אל מבוגרים. (1)

       

      [. . .]

       

       

       

       

      התלמידים המבוגרים הם סיפור אחר. הם באים אלינו במגוון דרכים, והם מציבים בפנינו סדרה מלבבת של אתגרים. 

       

      אחדים מהם נמצאים בבית-הספר כל תקופת לימודיהם. אחרים, אולי הרוב, עוברים אלינו מבתי-ספר אחרים. בדרך כלל, אפשר לחלק את אלה העוברים אלינו לשתי קבוצות: אלה שהיו מוצלחים (תלמידים עם ציונים גבוהים) במקום אחר אם כי לא היו מאושרים, ואלה שהיו במלחמה עם בתי-הספר הקודמים שלהם ("עושי-צרות"). לפעמים, יש מישהו שהוא שני הדברים גם יחד.

       

      אילו משני הסוגים היית מעדיף ? הניסיון לימד אותנו דברים מוזרים. 

       


      סם הגיע לסדברי ואלי בגיל 16, מחוסר-תאום עם העולם. במשך שנה, הוא ישב לו בערפל של עשן וחוסר מעש. אנשים אשר הכירוהו תהו איזה סוג בית-ספר ייקח אותו. 


      לאחר זמן מה, הוא התיישב בתוך עצמו והחל לתכנן את חייו. בסוף שנתו השנייה, הוא סיים את לימודיו והמשיך למכללה. רצף של הרפתקאות, לרבות יבואן של אבני-חן נדירות, הביאו אותו לבסוף למכללה ולבית-הספר לרפואה-כירופרקטית. היום הוא כירופרקט מאד מוצלח עם פרקטיקה פרטית משגשגת. 


      סם היווה חדשות לא טובות בכל בית-ספר בו שהה לפני סדברי ואלי. אצלנו, אפילו בשנתו הראשונה, תמיד היה לו מזג-מתוק. ככל שהאור חזר לעיניו, הוא מצא כל מיני דרכים לשפר את החיים בבית-הספר ולסייע לתלמידים אחרים להסתגל. 

       


      רוברט, בגיל 14, היה מדוכא ומרוחק טיפוסי. אלכוהוליסט, תמיד בבעיות עם הרשויות -- כל אחד אשר הכיר אותו ניבא לו חיים עלובים ומיתה מוקדמת. 


      הוא בילה עימנו ארבע שנים, ובהדרגה שיקם את חייו. במשך השנים הוא למד לדבר ולהביע את עצמו, לפעמים באריכות מפתיעה. הוא החל לקרוא, לשחק, ולהרגיש טוב יותר בנוגע לסיכוייו. באטיות, הוא למד להתעלל פחות ופחות בגופו, ולבסוף למד לדאוג לבריאותו. 


      כאשר עזב, היה רוברט בדרך לקריירה בשרות הציבור, בשטח הפרה-רפואי. אחרי אימון רב, הוא היה לראש צוות הצלה פרה-רפואי. מאוחר יותר, הוא הלך לבית-הספר לסיעוד והיה לאח רשום. 


      בבית-הספר, רוברט היה תמיד נעים-הליכות, תמיד פתוח. הוא התחיל בנסיגה קטטונית כמעט, והפך במשך השנים לחברותי וידידותי. הוא אף פעם לא היווה בעיה עבורנו. 

       


      שנה אחרי שנה הם מגיעים: השברים הצפים והמטען העודף של החברה, ילדים אשר כמעט כולם ויתרו עליהם. גונבי מכוניות, משחיתים, מכורים לסמים, אלכוהוליסטים, עם פחד בית-ספר, אנטי-חברתיים מכל הסוגים, שנזרקו מכל בית-ספר קודם או התנגדו באלימות לבקר בבית-הספר בכלל. כולם מקבלים את אותו היחס בסדברי ואלי. הם מקבלים את החופש שלהם בחזרה, והאחריות, המטילה אימה, לשלוט בגורלם הם. אין איש שיחזיק אותם. 

       

      במהרה, המסר משתקע. החופש, האווירה הפתוחה, הידידות האוניברסאלית, עירוב הגילים, הכול מתאחד כדי להקל על חזרתם למציאות. כאשר בית-הספר נפתח לראשונה, התהליך היה לוקח הרבה זמן, לעיתים שנה או שנתיים. עם חלוף הזמן, דור אחרי דור של תלמידים בני-עשרה מבוגרים יותר העבירו את המסר, והפכו למסייעים בקליטת תלמידים חדשים. היום, תהליך הגילוי העצמי מתחיל קודם ומתקדם מהר יותר. 

       

      אולי הדוגמה הקיצונית ביותר אשר הייתה לנו, הייתה סטלה, אשר בגיל 14 הייתה מרשעת ועושה צרות כזאת בבית-הספר שלה, שועדת בית-הספר בעיר מגוריה הצביעה בעד לשלם עבור שכר הלימוד שלה בסדברי-ואלי, למרות שהדבר היה בניגוד לחוק המדינה. הם לא יכלו להפטר ממנה מספיק מהר, כפי שהם רצו. כל שנה הייתה באה משלחת מהעיר לראות אם אנחנו עדיין קיימים, ואם סטלה עדיין פוקדת את בית-הספר. 

       

      לקח קצת זמן, אולם לאחר זמן מה היא התעמתה עם עצמה. כשהגיע זמנה לעזוב, היא הייתה בדרך להיותה תלמידת מכללה מצטיינת, תואר שני בפסיכולוגיה, ומחברת ספרות דמיונית פורייה. 

       


      לגבי דדנו, הסטלות והרוברטים והסמיים הם חלק מדפוס מסוים. אני זוכר את הימים הראשונים של בית-הספר, בזמן שהתקיימה אסיפת בית-הספר, כאשר חבורה של תלמידים מוצלחים בעלי ציונים גבוהים התחילה להתלונן מרות על האחרים, באומרם שהם אזרחים עלובים שלא היו צריכים להיות בבית-הספר. "אנחנו באים לאסיפות בית-הספר, עוזרים בכל דרך אפשרית; אנחנו סוג התלמידים שאתם רוצים. האחרים מתנהגים רע, מבלים בנוחיות כל היום ומתרחקים מכל חובה אזרחית". אני זוכר את עצמי נושם עמוק, ואומר להם "´החבר´ה הרעים´ האלה יודעים יותר על בית-הספר מכם. הם נאבקים על חייהם, ולעת עתה, זו מספיק עבודה עבורם. אתם חבר´ה שכל כך עסוקים בניסיון לרצות כל אחד אחר, שלא התחלתם אפילו להכיר את עצמכם". 

      העובדה היא, ש"עושי-הצרות" מצליחים נהדר בסדברי ואלי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, ותמיד אם הוריהם תומכים בהם. הסיבה היא פשוטה יחסית: עצם העובדה שהם עושים-צרות מעידה על כך שהם לא ויתרו על המאבק. ככל שאנשים ניסו כפי שקורה, לשבור את הילדים האלה, לתקן אותם, לגרום להם להתאים לתבנית הכללית, הם המשיכו במאבק ולא נכנעו. יש להם אומץ לב, עוז רוח. נכון, האנרגיה שלהם מופנית לעיתים לפעילויות של הרס-עצמי; אולם אותה אנרגיה, ברגע שהיא משתחררת מהמלחמה נגד עולם מדכא, היא יכולה להיות מופנית במהירות לבניית עולמם הפנימי, ואפילו לבניית חברה טובה יותר. אחד אחרי השני, תלמידים אלה תרמו רבות לשיפור איכות החיים בבית-הספר. 

       

       

      אבוי, לתלמידים מהסוג של בעלי הציונים הגבוהים יש זמנים קשים יותר. הם כל כך רגילים לרצות את מוריהם, שהם אבודים כאשר הם רק מגיעים לכאן. "את מי יש לרצות פה?" הם תוהים. לעיתים הם מנסים את אנשי הצוות, אשר נדמים בעיניהם למורים בבית-הספר הישן שלהם. אין סיכוי. הצוות פה איננו מחלק כוכבי זהב. לאן ללכת משם? 


      זו הסתגלות כואבת. לא קל לגלות שכל אחד אחר בבית-הספר הוא פיקח, ערני, וזריז ושנון. למאבק להיות "הטוב ביותר בכיתה" אין משמעות בסדברי ואלי, אין לו מסגרת. 


      ילדים אלה, לא "עושי-הצרות", הם הקורבנות האמיתיים של החברה. אחרי שנים של התאמה לסמכות החיצונית, הם איבדו מגע עם עצמם. הניצוץ נעלם מעיניהם והצחוק נעלם מנשמותיהם. הם אינם הורסים, אך גם לבנות אינם יודעים. עבורם, החופש הוא מפחיד. אין איש שיאמר להם מה לעשות. 


      ה"ריפוי" הוא קשה, וממושך. זה לא תמיד עובד. לעיתים קרובות התרופה הכי טובה היא מנה גדושה של שעמום. ללא מנהל-תכניות שיארגן את פעילויותיהם, התלמידים האלה נסוגים, לעיתים, למצב של חוסר-מעש עמוק. באופן קבוע, אנחנו אומרים להם שכאשר השעמום הופך בלתי נסבל, הם יקומו, מתוך ייאוש מוחלט, ליצור את המסגרת שלהם. זה קורה, במוקדם או במאוחר, אולם איזה מחיר על ה"ילדים הטובים" המסכנים האלה לשלם עבור הכנעתם הקודמת ! 

       


      בני-העשרה הנמצאים בסדברי ואלי מתחילת לימודיהם לא שייכים לאף אחת מהקבוצות האלו. הם בני-המזל, ואפשר לראות זאת על פניהם. הם מרגישים טוב עם עצמם ועם סביבתם, הם מסוגלים להתמודד עם העליות ועם הירידות של החיים בלי לאבד את הראייה של היעדים שלהם. 


      בהיבט מסוים, איננו יכולים לנצח. מחד, אנשים מסתכלים על התלמידים שלנו בפעולה ואומרים, "אתם אוספים את השמנת. לא פלא שסוג זה של חופש עובד על הילדים האלה. זה היה חסר תועלת לילד ממוצע". מאידך, אנשים מסתכלים על קבלת התלמידים הפתוחה ועל אחדים מהתלמידים אשר קיבלנו, ואומרים, "זה בית-ספר ל ´פסולים´. הוא פשוט איננו מתאים לילדים נורמאליים". השמנת, הפסולים, הממוצע... 


      איננו יכולים לנצח, אם כי בדרך כלל אנחנו מנצחים. ילדים חזקים, ילדים חלשים, ילדים טובים, "עושי-צרות". הכול נובע מהיחס אל כל אחד באותה הדרך, כאנשים אחראים, הנושאים את משאם הם. אין נוסחת פלא, אין תחבולת ריפוי, אין טכניקת קסמים. לכל אחד בתוכו יש המשאבים הנחוצים להתמודד עם החיים. בסדברי ואלי, הם חופשיים לגלות אותם ולהשתמש בהם.

       

      המתכון הוא פשוט: מידה אחת של חופש, מידה אחת של כבוד, מידה אחת של אחריות, מידה אחת של תמיכה ומידה אחת של סבלנות. לערבב הכול ביחד ולתת לו לנוח עד שהוא מוכן. כל טבח-ראשי יכול להעתיקו באותה מידה של הצלחה.

       

       

      [ פרק 32, "ילדים טובים" ו"עושי-צרות", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג ]

       

      [ "Good Kids and Troublemakers," Free at Last, The Sudbury Valley School, 1987.] Full free text - ספר שלם בחינם (Viewer). 

       

      ----------------------------------------- 

      (1) קטע מתוך: פרק 31, "ילדים קטנים", סוף-סוף חופשי, בית-הספר סדברי ואלי , דניאל גרינברג.

       

        6/11/12 15:59:

      sulamot_chavalim

       

      היום אין שום מטרה לאדם. כסף ולהצליח בעבודה זו לא מטרה ששווה למות למענה. האדם לא מעניין אותו מהחברה. היא מעניינת אותו רק אם הוא מרוויח ממנה משהו. 

      הבעיה של הילדים ושל השיעמום הוא שאין משמעות לחיים. אם לא תתן לילדים משמעות הם ימותו משיעמום ו"ריק קיומי" כמו שקורא לו פרנקל.

       

      לינק לכתבה על פרנקל:

      משמעות החיים בעיני ויקטור פרנקל

        6/11/12 15:42:
      הענין הוא שלו צריך למות בעד ארצנו על מנת לקבל משמעות לחיים גם לחיות בעד ארצנו -לא פחות חשוב אם פעם האידיאל היה להדביר את השממה, ולבנות ישובים היום המטרות אחרות- להיות אדם שנותן לחברה, לבנות עסקים ולייצר מקומות עבודה, לחנך!! -וכאן הבעיה לרבים מאתנו נדמה שלגונן על ילדינו בכל מצב, להיות חברים שלהם זאת הורות טובה, תפקידנו לא להיות חברים שלהם, תפקידנו להציב בפניהם אתגרים ואז גם לתת להם גב, ולהציב גבולות כשצריך כדברי חכמנו "חוסך שבטו שונא בנו" ולאו דוקא במשמעות הפיסית של הדברים
        6/11/12 14:55:

      צטט: SigalDabach 2012-11-06 12:32:20

      אבל מהי המשמעות בחיים? כסף, קריירה, עבודה טובה, ילדים ומשפחה?? כל אלה לא נותנים לילדים משמעות. הם מחפשים משהו אמיתי ולא משהו זמני וארעי.

      הנוער זה לא דוגמה, הם רוצים להשתגע, להכנס לעולם ההזיות, האשליות, החלומות הבלתי מושגים.

      הכול הבל הבלים והכול ארעי בחיים.

        6/11/12 12:32:
      אבל מהי המשמעות בחיים? כסף, קריירה, עבודה טובה, ילדים ומשפחה?? כל אלה לא נותנים לילדים משמעות. הם מחפשים משהו אמיתי ולא משהו זמני וארעי.
      ברור שמשמעות נותנת טעם וסיבה לחיים, אחרת בשביל מה?
        6/11/12 08:35:

      ויקטור א' פרנקל ניסח, בהיותו במחנה אושוויץ, את התורה של הפסיכותראפיה האקסיסטנציאליסטית שזכתה לשם "לוגותראפיה".

       

      הוא האמין כי אדם צריך לחיות מיום ליום, ולא לצפות את האסונות העלולים להתרחש. הוא ניסה לעודד כך את תושבי הביתן שלו. לדעתו, אלה שחזו שחורות וראו צרות, היו הראשונים שנפטרו.

       

      לאחר שחרורו, כתב את תורתו והיא נפוצה בשנות הששים למאה הקודמת ועוררה הד רב.

       

      הפסיכיאטרים צריכים לענות היום אם תורה זו עדיין אקטואלית ולאיזה אנשים היא מתאימה.

        6/11/12 07:19:
      כפית הזהב אינה הסיבה לחוסר המשמעות עליה מדובר. הרבה מאד אנשים עשירים עוסקים - מעבר לעשיית הרווחים - גם בפעולות שהן משמעותיות לגביהם (אמונה דתית, תרומות, תחביבית, מאבק למען נושא מסויים...). המשמעות לחיים היא תוצאה של חינוך וסביבה בה חי האדם.
        6/11/12 06:38:

      סיגל יקירתי,

      לא שאני מטיל ספק באותה תיאוריה

      של מר פרנקל, אלא ש...

      היו לי שיחות רבות עם אמי-שתחיה (ניצולת שואה)

      ומעולם לא שאלתי אותה את השאלה המתבקשת...

      לפי סיפוריה, כמו גם סיפוריהם של ניצולים אחרים,

      אפשר להבין שההסתברות שלהם להיוותר בחיים,

      שאפה לאפס ולא מבחינת העניין הסטטיסטי, או לא!

      ההסתברות הזאת שלהם שווה בערך לאותה הסתברות

      שאדם X בכלל בא לעולם! שזה בגדר נס של ממש, יאמרו

      רבים..., כך גם ניצולים רואים עצמם נמלטים ממוות בטוח:

      נס.

      גם אלו שנראה היה שהם לקחו שליטה ועשו מעשה של

      ממש על מנוות להיוותר בחיים, מודים בכך...

      אמי, שדי הבינה שאני לא מתכוון לשאול את השאלה

      המתבקשת, הייתה אומרת לי, לפעמים: חיינו מרגע לרגע...

      ואולי, זה חלק מן התשובה הכול כך בלתי-אפשרית.

      והנוער של היום? כנראה שגם הוא חי לו מרגע לרגע, אלא

      שהיום זאת קללה..., שכן הם מפסידים כך חיים שלמים

      בהתמכרויות אופנתיות..., ובכלל, אין הם זקוקים לשרוד...

      ארכיון

      פרופיל

      SigalDabach
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין