כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חתולה בסנדלים

    פרופיל

    שירה-1973
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון

    0

    של מי אתה, ילד?

    54 תגובות   יום שני, 5/11/12, 21:34

    ''

     

    בפעם הראשונה שפגשתי אותו, הוא הסתער בחמת זעם על ילד אחר. זרועות שלוחות קדימה, נכונות להכות, לחבוט, להכאיב. הקללות נשפכו מהפה בקלות של משקה תוסס מתוך פיו הפעור של בקבוק.

    המילים הכועסות התגלגלו וקפצו מעל הלשון כמו חלוקי נחל על פני מים.

    צללתי פנימה. אל תוך סבך הזרועות והרגליים וחילצתי אותו משם, אדום ובוער מרוב כעס.

    לקחתי אותו אל חדר המורים כדי שיירגע. הוא בכה קצת, צעק קצת ולבסוף התרצה. הסכים לאכול פרוסת עוגה (אין יום שבו לא מונחת עוגה על השולחן בחדר המורים. מישהו תמיד חוגג משהו בלתי דיאטתי בעליל). הכנתי לו כוס תה ופטפטנו מעט על מה שקרה.

    הוא הבטיח לנסות לא להגיב באלימות בפעם הבאה שירגיזו אותו. "תזכור!" נופפתי אצבע פדגוגית מול פניו המתוקות. "תחפש אותי. אם לא בחדר שלי אז בחדר המורים. תחפש אותי במקום להרביץ. אני מבטיחה לעזור לך להירגע."

     

    בפעם השנייה שפגשתי אותו, הוא סגר את עצמו בתוך הכיתה בזמן ההפסקה. שמעתי את הדלת בקומה מעל נטרקת שוב ושוב ועליתי בזריזות למעלה כדי לבדוק מה פשר הרעש. ילד מהכיתה המקבילה הציק לו. התגרה בו פעם אחר פעם, בחזרתיות עיקשת. מלחמת התשה פסיכולוגית לבעלי עצבים חזקים במיוחד.

    פתחתי את דלת הכיתה ומצאתי אותו מכווץ בפינת החדר, ליד פח האשפה הכיתתי. יושב על הרצפה, איבריו מכונסים אל תוך עצמם, כדור מופתי של ייאוש ומצוקה.

    קראתי בשמו בשקט.

    ראש הורם לעברי ומתוכו עלו באש עיניים שצרחו שיגעון. "ככה נראות עיניים של חיית טרף", חשבתי בבהלה. פניו היו מצוירים בשבילי דמעות. הוא חשק שיניים ונשף את האוויר מריאותיו עוד ועוד, בזעם כבוש, מתאמץ לא לצרוח.

    אגרופיו היו קפוצים, רועדים, מורמים לצדי גופו בנוקשות כמו נלחמים כנגד עצמם ברצונם להכות. הפעם היה קשה יותר לקחת אותו אתי לחדר אחר כדי להירגע. כל גופו רעד כמו בקדחת. הצמדתי אותו חזק אל גופי וצעדנו יחד, באטיות רבה, לעבר חדרי הריק .

     

    דיברנו במשך שעה כמעט. מתוך התייפחויות הבכי הוא הסכים אתי שיש לו בעיה. "כל דבר מרגיז אותי." הוא שחרר את המילים דרך השפתיים הרועדות, עצובות ורטובות. "אני כל הזמן כועס."

     

    יש ילדים שאני מלמדת במשך כמה שנים ולא מצליחים להיכנס לי אל תוך הלב באותה זריזות וטבעיות כמו ילד זר אחר. לפעמים די במפגש עיניים אחד כדי לחוש בניצוץ המוכר ההוא ולדעת. להסתכל עליו ולראות את ההשתקפות שלי מביטה בי בחזרה. הכעס הזה הרי פעם גם בתוך העורקים שלי. הוא פשוט ביטא את עצמו באופנים אחרים, מוחצנים הרבה פחות. הכעס הזה נובע מאיפשהו, אני מזכירה לעצמי ומרגישה איך הבטן שלי מתהפכת מבפנים. ילד לא נולד כועס. הוא לא מגיח כועס מרחם אמו.

    הוא מגיע אל עולם שמלמד אותו כעס. שנותן לו סיבות לחוש מתוסכל, חסר אונים, חסר כבוד.

     

    "תגיד, יש לך אחים ואחיות?" אני שואלת אותו ומפה לשם אנחנו מתחילים לקלף טיפ-טיפה את העטיפות ומדברים על המשפחה. על אבא ואמא. על האח הגדול. במשך כל השיחה אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שמשהו רע קורה בבית שלו. כשאני מציעה שנשתף את ההורים כדי לגייס אותם לעזור לנו לעזור לו להתמודד עם בעיית הכעס, הבכי מתחדש שוב ביתר שאת.

    "את ל-א מתקשרת להורים שלי!!" הוא שואג עליי, פניו מתעוותים ומתכערים שוב על ידי הזעם. אחר כך פשוט בוכה בשקט בתוך הכיסא. דמעות דוממות שמאיימות לשבור לי את הלב. הצליל של השקט תמיד הרבה יותר משמעותי בעיניי מהצעקה.

     

    כמה ימים מאוחר יותר, מתייצבת בבית הספר אמא שלו לפגישה עם המחנכת, כדי לדון בחוסר התפקוד הלימודי שלו בכיתה. "הוא ילד מאד נבון", מדווחת המחנכת בכובד ראש, "אבל הוא פשוט מסרב לשתף פעולה. הוא לא עושה כלום, לא מוציא ציוד, לא מכין את המשימות ומרבה להסתובב בכיתה ולהפריע לאחרים. "

    האמא יושבת בינינו, קומתה זקופה ופניה לא מסגירות ולו שמץ ממה שקורה לה מבפנים. "מי את?" היא פונה אליי בהבעה שכולה חשדנות בלתי נעימה. אני ממהרת להציג את עצמי, להסביר שאני נמצאת שם כדי לדבר על שני מפגשים מקריים שהיו לי עם בנה. "אני רוצה לשתף אותך בדאגה שלי אליו." אני אומרת, מאמינה כדרכי שמילים שיוצאות מן הלב גם עושות את דרכן אל הלב שיושב מולך.

    ובכן, לא תמיד.

     

    היא כלל לא מאפשרת לי לדבר או לספר על הדברים שצפו ועלו בשיחות האישיות שלי אתו. "אני רוצה לספר לך כמה מהדברים שהוא אמר לי." אני מנסה, מפלסת במאמץ גדול נתיב אל האישה הקרה שיושבת מולי. מרגיעה את הלב שלי, משתדלת להתעלם מהבטן שלי, שמתכווצת כל העת ומאותתת לי שהאישה הזו דורכת לי על כל הנקודות הרגישות בנשמה.

    "את לא צריכה לספר לי." היא קוטעת אותי בגסות. חיוך ציני להחריד מתפשט לה על הפנים, וברגע הראשון אני כלל לא מצליחה לפרש אותו, כי עם כל חיבתי לציניות – אני מודה שאני לא יודעת למקם אותה בתוך סיטואציה כל כך לא מתאימה.

    "תגידי", היא שואלת אותי כשהסרקזם נוטף מכל הברה, "את זה שהוא שקרן פתולוגי הוא גם סיפר לך? את זה שהוא ממציא סיפורים ומשקר בלי הבחנה הוא אמר לך?"

     

    אני נאלמת.

    אני רוצה לבכות אבל אי אפשר.

    מבחוץ אני אישה בוגרת, מורה מיומנת, אשת מקצוע מנוסה.

    מבפנים אני בת 8. חסרת אונים וגדושה בתסכול שמאיים לנפץ לי את הקירות של הלב מרוב חוסר צדק, השפלה וציניות מרירה.

     

    שארית הפגישה עוברת לידי. אני צופה בה ושומעת אותה מבעד לערפל סמיך של מועקה בלתי נסבלת.

    הגוש בגרון מכביד עד כדי כך שכמעט קשה לי לבלוע את הרוק. הצלצול גואל אותי מייסוריי ואני מתנצלת ונפרדת מהנוכחות. נמלטת אל חדר השירותים ובוכה את המחנק שלי החוצה.

    החוצה. החוצה.

    עד שמתרכך, נפלט ונעלם.  

     

    מה שנשאר הוא רק ייאוש עמוק.

    ועצב גדול על ילד קטן שאמא שלו לא יודעת לאהוב אותו כפי שמגיע לו.

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (54)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/11/12 19:21:

      צטט: לכלילדמגיע 2012-11-23 22:23:31

      ילד יזכור לעולם את המורה שנתנה בו אמון מוחלט.

       

       

      חשוב לי הרבה פחות שהוא יזכור את המורה. חשוב לי הרבה יותר שיזכור את עצמו. 

        24/11/12 19:21:

      צטט: ~ככה בכאילו~ 2012-11-18 15:34:21

      לא לכולם יש מקום לילדים שלהם. בעיקר לאלה שלא היה מקום להם בילדותם. עצוב איך שמצוקה ממשיכה להתגלגל לה. אולי את ברגישותך הרבה, תאפשר לו חוויה מתקנת שתשאר עימו להמשך חייו. מאימו, קשה לי לצפות. בתוכה שגם לה אין מקום מחבק.

       

       

      לא לכולם יש מקום לילדים שלהם, את צודקת, ולכן חבל (לי) לראות שהם מביאים אותם לעולם בכל זאת. 

      תודה, יקירתי. 

        23/11/12 22:23:
      ילד יזכור לעולם את המורה שנתנה בו אמון מוחלט.
        18/11/12 15:34:
      לא לכולם יש מקום לילדים שלהם. בעיקר לאלה שלא היה מקום להם בילדותם. עצוב איך שמצוקה ממשיכה להתגלגל לה. אולי את ברגישותך הרבה, תאפשר לו חוויה מתקנת שתשאר עימו להמשך חייו. מאימו, קשה לי לצפות. בתוכה שגם לה אין מקום מחבק.
        18/11/12 15:09:

      תודה רבה, ליאור. 

       

      ודאי שיש אישיות מולדת. 

      נעים יותר לחשוב שתינוק נולד כלוח חלק לגמרי, אבל ידוע שתינוק נולד כבר עם מטען גנטי ומבנה אישיות מסוים.

      אפשר בהחלט ליצוק לתוכו תוכן (והרבה ממנו!) ולסייע בעיצוב אופיו, בפרט בשנים הראשונות והחשובות כל כך, 

      אבל אני מאמינה שהקווים הבסיסיים באופי יכולים להיראות אפילו בימים הראשונים לחייו של פעוט.

      עצבנות או רוגע, למשל, באים לידי ביטוי כבר מן ההתחלה.

      אין סיבה להניח שגם שאר קווי האופי לא נמצאים שם, מגולמים בפנים, עדיין לא מצאו את ביטויים אבל הם שם. 

       

      עם זאת,

      אני מאמינה בכל לבי שהנטייה הטבעית של אדם היא לטוב. לא לרע. לא להזיק. בטח לא ליהנות מסבלו של האחר. 

      ילד שמציק, שמתגרה, שמתקשר עם סביבתו אך ורק באמצעות גרימת כאב לזולת - עושה זאת כי משהו מציק לו. 

      רע לו. 

       

       

       

      צטט: liordagan 2012-11-17 08:55:48

      צטט: שירה-1973 2012-11-13 08:01:23

      צטט: תומאס.ל 2012-11-12 23:34:42

      לפני כמה זמן הייתי במקום שעל הקיר שלו היו תלויות אימרות שפר מטומטמות של אנשים שחשבו עצמם לחכמים. רק דבר אחד תפס אותי בקיר הזה. המשפט של יאנוש קורצ'אק. "אין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם".

       

       

      איש נהדר שנשאר ילד עד יומו האחרון. 

      תודה. 

       

      ובמקרה שלו - 

      "עד יומו האחרון"

      זו ממש עובדה ולא רק ביטוי...

       

      מכיוון שאני מרבה לעסוק בהפצת דרכו של קורצ'ק בקרב אנשי חינוך ובכלל, הייתי רוצה להתעכב כאן על האימרה המפורסמת הזאת. קורצ'ק עצמו הִרְבָּה להתלבט בשאלה הזאת, ושינה את דעתו כמה פעמים. 

       

      ב"פדגוגיה מבדחת" קורצ'ק מתלבט לגבי זה, ולא מגיע להכרעה.

       

      ב"כללי החיים" הוא מספר על ילד שלא מפסיק להציק ולהזיק, מחפש הסברים להתנהגות של הילד הזה ופוסל את כולם, ולבסוף תוהה האם פשוט יש לו אופי רע, וזהו.

       

      ב"כאשר אשוב ואהיה קטן" יש דמות של ילד שבאופן ברור הוא ילד רע ואוהב להרע, למרות שאין בסיפור רמז לכך שרע לו. בספר זה קורצ'ק אומר כמה פעמים במפורש, שיש ילדים טובים וילדים רעים, והוא גם מפרט לגבי סוגים שונים של "ילדים רעים".

       

      ב"המלך מתיא באי שומם" יש קטע שבו מפורטים כל מעשי העוול שמעוללים ילדים לילדים אחרים. אגב, גם הספר הזה וגם  "כאשר אשוב ואהיה קטן" הם ספרים מאוד מאוד קודרים ופסימיים.

       

      בסיפורי הקייטנות (בעיקר ב"מושקים, יושקים ושרולים") – מכּתביו היותר אופטימיים של קורצ'ק -  הוא שוב נוטה לעמדה שגם הילד הרע אינו רע מטבעו.

        18/11/12 15:05:

      צטט: מרב 1956 2012-11-15 17:45:27

      שמחה שחזרת .

      בזכות סיפורייך, אני מודעת לקיומן של דמעות

      ופעימות לב מואצות

      מרגיז ומתסכל.

       

       

      תודה רבה! 

      משמח לשמוע ששמחים שחזרתי :-) 

       

        17/11/12 08:55:

      צטט: שירה-1973 2012-11-13 08:01:23

      צטט: תומאס.ל 2012-11-12 23:34:42

      לפני כמה זמן הייתי במקום שעל הקיר שלו היו תלויות אימרות שפר מטומטמות של אנשים שחשבו עצמם לחכמים. רק דבר אחד תפס אותי בקיר הזה. המשפט של יאנוש קורצ'אק. "אין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם".

       

       

      איש נהדר שנשאר ילד עד יומו האחרון. 

      תודה. 

       

      ובמקרה שלו - 

      "עד יומו האחרון"

      זו ממש עובדה ולא רק ביטוי...

       

      מכיוון שאני מרבה לעסוק בהפצת דרכו של קורצ'ק בקרב אנשי חינוך ובכלל, הייתי רוצה להתעכב כאן על האימרה המפורסמת הזאת. קורצ'ק עצמו הִרְבָּה להתלבט בשאלה הזאת, ושינה את דעתו כמה פעמים. 

       

      ב"פדגוגיה מבדחת" קורצ'ק מתלבט לגבי זה, ולא מגיע להכרעה.

       

      ב"כללי החיים" הוא מספר על ילד שלא מפסיק להציק ולהזיק, מחפש הסברים להתנהגות של הילד הזה ופוסל את כולם, ולבסוף תוהה האם פשוט יש לו אופי רע, וזהו.

       

      ב"כאשר אשוב ואהיה קטן" יש דמות של ילד שבאופן ברור הוא ילד רע ואוהב להרע, למרות שאין בסיפור רמז לכך שרע לו. בספר זה קורצ'ק אומר כמה פעמים במפורש, שיש ילדים טובים וילדים רעים, והוא גם מפרט לגבי סוגים שונים של "ילדים רעים".

       

      ב"המלך מתיא באי שומם" יש קטע שבו מפורטים כל מעשי העוול שמעוללים ילדים לילדים אחרים. אגב, גם הספר הזה וגם  "כאשר אשוב ואהיה קטן" הם ספרים מאוד מאוד קודרים ופסימיים.

       

      בסיפורי הקייטנות (בעיקר ב"מושקים, יושקים ושרולים") – מכּתביו היותר אופטימיים של קורצ'ק -  הוא שוב נוטה לעמדה שגם הילד הרע אינו רע מטבעו.

        15/11/12 17:45:

      שמחה שחזרת .

      בזכות סיפורייך, אני מודעת לקיומן של דמעות

      ופעימות לב מואצות

      מרגיז ומתסכל.

        13/11/12 08:01:

      צטט: תומאס.ל 2012-11-12 23:34:42

      לפני כמה זמן הייתי במקום שעל הקיר שלו היו תלויות אימרות שפר מטומטמות של אנשים שחשבו עצמם לחכמים. רק דבר אחד תפס אותי בקיר הזה. המשפט של יאנוש קורצ'אק. "אין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם".

       

       

      איש נהדר שנשאר ילד עד יומו האחרון. 

      תודה. 

        12/11/12 23:34:
      לפני כמה זמן הייתי במקום שעל הקיר שלו היו תלויות אימרות שפר מטומטמות של אנשים שחשבו עצמם לחכמים. רק דבר אחד תפס אותי בקיר הזה. המשפט של יאנוש קורצ'אק. "אין ילדים רעים. יש ילדים שרע להם".
        12/11/12 13:42:

      צטט: ההלך 2012-11-09 09:12:26

      שורט לקרוא... כמו שכולם אמרו. התגעגעתי לכתיבה שלך.

       

       

      תודה!

        9/11/12 09:12:
      שורט לקרוא... כמו שכולם אמרו. התגעגעתי לכתיבה שלך.
        8/11/12 21:18:

      צטט: ~שקט~@ 2012-11-08 20:50:57

      צטט: שירה-1973 2012-11-06 19:40:58

      ולגבי ה'מספיק'. 

      הנה משהו לחשוב עליו 

       

      http://www.youtube.com/watch?v=3H50llsHm3k

       

      זה קטע מקסים, תודה.

      ראיתי את הסרט בקולנוע כשהוא רק יצא ואת הקטע הזה אני זוכרת במיוחד.

       

       

      הסרט הזה מכווץ את הלב. 

      והקטע הזה במיוחד. 

        8/11/12 20:50:

      צטט: שירה-1973 2012-11-06 19:40:58

      ולגבי ה'מספיק'. 

      הנה משהו לחשוב עליו 

       

      http://www.youtube.com/watch?v=3H50llsHm3k

       

      זה קטע מקסים, תודה.

      ראיתי את הסרט בקולנוע כשהוא רק יצא ואת הקטע הזה אני זוכרת במיוחד.

        8/11/12 17:42:

      צטט: supernovanat 2012-11-07 10:52:29

      את כותבת כ"כ יפה, וברגישות נדירה ומעוררת השראה את מצליחה להעביר את מי שאת.

       

       

      תודה רבה, נעים מאד לקרוא את זה.

        8/11/12 17:42:

      תודה על הניסוח המדויק.

       

      צטט: liordagan 2012-11-07 07:51:29

       

      האמפתיה איננה בשום אופן עקרה. הילד אינו פותח את לבו בפני מבוגר לצורך המשך טיפול ותמיכה או תועלת אחרת מסוג זה. ה"תועלת" שהילד מפיק מכך - שהוא מקבל אמפתיה, הקשבה, נתינת מקום ולגיטימציה לרגשותיו ולתסכוליו. אלה דברים שהם בעלי ערך שלא יסולא בפז כשלעצמם. יש וגם אנשים מבוגרים שילדותם הייתה רְווּיַת סבל, נוצרים ומוקירים זיכרון של מבוגר (זה בד"כ מורה) שהקשיב להם, הביע אמפתיה ורגישות ונתן כבוד לכאב שלהם. יש לזיכרון הזה משמעות רבה עבורם, לפעמים הם אומרים שזה מה שנתן להם את הכוח לבחור בחיים, לא כביטוי אלא ממש - זה מה שמנע מהם להתאבד. 

       

      נזק כתוצאה מאמפתיה והקשבה - זה פשוט לא יכול להיות. נזק היה נגרם אלו המורה הייתה מבטיחה לילד שהיא תפתור לו את הבעיות או משהו מעין זה, או שהייתה מעבירה לו תחושה שהיא תפתור לו את הבעיות. זה יכול להתרחש בהקשבה שנעשית באופן שגוי, כאשר המקשיב מרוכז לא רק בדובר אלא גם בעצמו. אם כל מעייניו של המקשיב נתונים לדובר (ואין לי ספק שכך זה אצל שירה), הקשבה ואמפתיה כשלעצמן אינן מעבירות מסר שגוי ואין אפשרות שהן תגרומנה לנזק כלשהו, והילד ימשיך לבטוח באותו מבוגר. 

       

      לגבי "כמעט כל ילד, גם במקרים של התעללות מובהקת, יעדיף להישאר עם הוריו" - אני לא יודע על מה אתה מסתמך, ההערכה הזאת לא נכונה. העובדה היא שיש ילדים שמעדיפים שלא להישאר עם הוריהם במקרים של התעללות. 

       

      ואוסיף למה ששירה כבר כתבה כאן: הטיפול בהורים אינו בידיו של המורה. אם ילד מספר למורה על התעללות או כל דבר שמצריך טיפול, המורה מעבירה זאת הלאה ליועץ ביה"ס או פסיכולוג ביה"ס, והמשך הטיפול, גם פנייה לגורמי רווחה או משהו אחר, הוא בידיהם. 

       

       

        7/11/12 10:52:
      את כותבת כ"כ יפה, וברגישות נדירה ומעוררת השראה את מצליחה להעביר את מי שאת.
        7/11/12 07:51:

       

      האמפתיה איננה בשום אופן עקרה. הילד אינו פותח את לבו בפני מבוגר לצורך המשך טיפול ותמיכה או תועלת אחרת מסוג זה. ה"תועלת" שהילד מפיק מכך - שהוא מקבל אמפתיה, הקשבה, נתינת מקום ולגיטימציה לרגשותיו ולתסכוליו. אלה דברים שהם בעלי ערך שלא יסולא בפז כשלעצמם. יש וגם אנשים מבוגרים שילדותם הייתה רְווּיַת סבל, נוצרים ומוקירים זיכרון של מבוגר (זה בד"כ מורה) שהקשיב להם, הביע אמפתיה ורגישות ונתן כבוד לכאב שלהם. יש לזיכרון הזה משמעות רבה עבורם, לפעמים הם אומרים שזה מה שנתן להם את הכוח לבחור בחיים, לא כביטוי אלא ממש - זה מה שמנע מהם להתאבד. 

       

      נזק כתוצאה מאמפתיה והקשבה - זה פשוט לא יכול להיות. נזק היה נגרם אלו המורה הייתה מבטיחה לילד שהיא תפתור לו את הבעיות או משהו מעין זה, או שהייתה מעבירה לו תחושה שהיא תפתור לו את הבעיות. זה יכול להתרחש בהקשבה שנעשית באופן שגוי, כאשר המקשיב מרוכז לא רק בדובר אלא גם בעצמו. אם כל מעייניו של המקשיב נתונים לדובר (ואין לי ספק שכך זה אצל שירה), הקשבה ואמפתיה כשלעצמן אינן מעבירות מסר שגוי ואין אפשרות שהן תגרומנה לנזק כלשהו, והילד ימשיך לבטוח באותו מבוגר. 

       

      לגבי "כמעט כל ילד, גם במקרים של התעללות מובהקת, יעדיף להישאר עם הוריו" - אני לא יודע על מה אתה מסתמך, ההערכה הזאת לא נכונה. העובדה היא שיש ילדים שמעדיפים שלא להישאר עם הוריהם במקרים של התעללות. 

       

      ואוסיף למה ששירה כבר כתבה כאן: הטיפול בהורים אינו בידיו של המורה. אם ילד מספר למורה על התעללות או כל דבר שמצריך טיפול, המורה מעבירה זאת הלאה ליועץ ביה"ס או פסיכולוג ביה"ס, והמשך הטיפול, גם פנייה לגורמי רווחה או משהו אחר, הוא בידיהם. 

       

      צטט: שירה-1973 2012-11-06 22:39:11

      צטט: מרובהסיכויים 2012-11-06 21:57:09

      שירה יקרה,

      הטיפול באם הוא בעצם הטיפול בילד! כמעט כל ילד, גם במקרים של התעללות מובהקת, יעדיף להשאר עם הוריו.

      לכן עדיף לדאוג שההורה 'יתוקן' וילמד להיות 'הורה'.

      הבעיה מתעוררת כשבפעמים רבות אנו נתקלים במצבים שאינם התעללות מובהקת ולכן אנו מעט חסרי אונים ומאוד מתוסכלים.

      האם את יודעת בוודאות כי האם מטופלת ע"י רשויות הרווחה או כל גורם מתאים אחר? האם אתם ממשיכים את מעקב הטיפול? אם לא כך הדבר אזי לאמפטיה אין במקרה זה ערך גבוה, אלא אולי אף עלולה ליצור נזק מסוג נוסף! אם הילד פתח את ליבו בפני מבוגר ונתקל באמפטיה שהסתברה כעקרה, ללא המשך טיפול ותמיכה - מה הוא יסיק מכך? האם הוא ימשיך לבטוח?

      ועל זאת אני אוסיף - כל הכבוד (באמת) על רגישותך. הלוואי וכל ילד שנזקק לאוזן קשבת ותמיכה יזכה באחת 

       

       

      אני לא סותרת את מה שאתה כותב, אני פשוט טוענת את מה שטענתי גם קודם - 

      אני לא האדם המתאים לטפל באמא. 

      זה לא המקצוע שלי, אני לא מכירה אותה, אין לי שום מערכת של יחסי אמון אתה, זה לא מקומי, נקודה. 

      אני לא ארחיב את הדיבור על הטיפול. אנחנו בכל זאת במרחב ציבורי ואף ששיניתי כל פרט מזהה (כפי שאני תמיד 

      עושה), אני לא מתכוונת ולא יכולה למסור פרטים נוספים. 

      אני לא כותבת כדי לדווח. 

      אני כותבת מתוך רצון לשפוך את הרגשות שלי. 

      הכתיבה כאן היא מאד "אגואיסטית", אם אפשר לכנות זאת כך. 

      היא לא יכולה לספק את הסקרנות של הקוראים, גם אם טבעית לחלוטין כמובן. 

      תודה על המילים החמות. 

        6/11/12 22:39:

      צטט: מרובהסיכויים 2012-11-06 21:57:09

      שירה יקרה,

      הטיפול באם הוא בעצם הטיפול בילד! כמעט כל ילד, גם במקרים של התעללות מובהקת, יעדיף להשאר עם הוריו.

      לכן עדיף לדאוג שההורה 'יתוקן' וילמד להיות 'הורה'.

      הבעיה מתעוררת כשבפעמים רבות אנו נתקלים במצבים שאינם התעללות מובהקת ולכן אנו מעט חסרי אונים ומאוד מתוסכלים.

      האם את יודעת בוודאות כי האם מטופלת ע"י רשויות הרווחה או כל גורם מתאים אחר? האם אתם ממשיכים את מעקב הטיפול? אם לא כך הדבר אזי לאמפטיה אין במקרה זה ערך גבוה, אלא אולי אף עלולה ליצור נזק מסוג נוסף! אם הילד פתח את ליבו בפני מבוגר ונתקל באמפטיה שהסתברה כעקרה, ללא המשך טיפול ותמיכה - מה הוא יסיק מכך? האם הוא ימשיך לבטוח?

      ועל זאת אני אוסיף - כל הכבוד (באמת) על רגישותך. הלוואי וכל ילד שנזקק לאוזן קשבת ותמיכה יזכה באחת 

       

       

      אני לא סותרת את מה שאתה כותב, אני פשוט טוענת את מה שטענתי גם קודם - 

      אני לא האדם המתאים לטפל באמא. 

      זה לא המקצוע שלי, אני לא מכירה אותה, אין לי שום מערכת של יחסי אמון אתה, זה לא מקומי, נקודה. 

      אני לא ארחיב את הדיבור על הטיפול. אנחנו בכל זאת במרחב ציבורי ואף ששיניתי כל פרט מזהה (כפי שאני תמיד 

      עושה), אני לא מתכוונת ולא יכולה למסור פרטים נוספים. 

      אני לא כותבת כדי לדווח. 

      אני כותבת מתוך רצון לשפוך את הרגשות שלי. 

      הכתיבה כאן היא מאד "אגואיסטית", אם אפשר לכנות זאת כך. 

      היא לא יכולה לספק את הסקרנות של הקוראים, גם אם טבעית לחלוטין כמובן. 

      תודה על המילים החמות. 

        6/11/12 21:57:

      שירה יקרה,

      הטיפול באם הוא בעצם הטיפול בילד! כמעט כל ילד, גם במקרים של התעללות מובהקת, יעדיף להשאר עם הוריו.

      לכן עדיף לדאוג שההורה 'יתוקן' וילמד להיות 'הורה'.

      הבעיה מתעוררת כשבפעמים רבות אנו נתקלים במצבים שאינם התעללות מובהקת ולכן אנו מעט חסרי אונים ומאוד מתוסכלים.

      האם את יודעת בוודאות כי האם מטופלת ע"י רשויות הרווחה או כל גורם מתאים אחר? האם אתם ממשיכים את מעקב הטיפול? אם לא כך הדבר אזי לאמפטיה אין במקרה זה ערך גבוה, אלא אולי אף עלולה ליצור נזק מסוג נוסף! אם הילד פתח את ליבו בפני מבוגר ונתקל באמפטיה שהסתברה כעקרה, ללא המשך טיפול ותמיכה - מה הוא יסיק מכך? האם הוא ימשיך לבטוח?

      ועל זאת אני אוסיף - כל הכבוד (באמת) על רגישותך. הלוואי וכל ילד שנזקק לאוזן קשבת ותמיכה יזכה באחת 

       

       

      צטט: שירה-1973 2012-11-06 19:43:10

      אני לא האדם המתאים להציע לה עזרה. 

      היא מטופלת על ידי הגורמים המתאימים לכך. 

       

      בכנות ועם כל האמפתיה שלי למצבה - 

      היא לא מטרידה אותי. 

      הילד בראש מעייניי ובלבי. 

      היא אדם בוגר, הוא לא. הוא ילד צעיר והנפש שלו עדיין רכה ולא מעוצבת. 

      הזרעים המרירים שהיא נוטעת בו כיום יצמיחו פירות רקובים מאד בעתיד, בגללה. 

       

       

      צטט: מרובהסיכויים 2012-11-06 11:54:05

      מתסכל וקורע, אך יש לזכור כי הילד הוא כהרחבה של ההורה ולכן כשההורה שולח בו את חיציו הוא למעשה מבקר ומשפיל את עצמו. להורה פגוע קל ליפול למקום הפוגע. האמא זקוקה לעזרה. הייתי מתגברת על הכאב וההלם ומציעה לה בלב אוהב ומחבק עזרה. וכדי לנתק את שרשרת האכזריות והקושי..ויפה שעה אחת קודם
        6/11/12 20:30:

      צטט: liordagan 2012-11-06 20:19:47

      צטט: שירה-1973 2012-11-06 19:45:17

      לעולם לא יקרה, לרוע המזל. 

      תודה רבה. 

       

      צטט: y2work 2012-11-06 17:20:58

      מתי כבר מישהו יחייב הורים ברשיון וטסט שנתי ? בעצם זה לעולם לא יקרה. מזלו של הילדון שיש לו טיפה שפיות איתך.

       

       

      וגם אם זה יקרה, אז... מי יתן את הרישיון? בשנות השבעים זה היה בטח ד"ר ספוק, היום באופנה פרופ' רולידר. אני לא בטוח שהייתי עובר טסט אצל אחד מהם...

       

      באמת מזל מהשמיים לילד הזה שלפחות לפעמים יש לו אותך.

       

       

      אויש, רולידר מבהיל אותי בצורה שקשה להסביר אפילו. 

      אתה צודק לגמרי, כמובן. מי מאתנו מוסמך להכשיר אחרים להורות? ואיך זה היה יכול להתבצע (בפועל), מבלי 

      לרמוס את זכויות האדם הבסיסיות...? כפנטזיה אפשר להמשיך להשתעשע בזה, אבל ברור שזה לא ישים. 

      ותודה. 

        6/11/12 20:19:

      צטט: שירה-1973 2012-11-06 19:45:17

      לעולם לא יקרה, לרוע המזל. 

      תודה רבה. 

       

      צטט: y2work 2012-11-06 17:20:58

      מתי כבר מישהו יחייב הורים ברשיון וטסט שנתי ? בעצם זה לעולם לא יקרה. מזלו של הילדון שיש לו טיפה שפיות איתך.

       

       

      וגם אם זה יקרה, אז... מי יתן את הרישיון? בשנות השבעים זה היה בטח ד"ר ספוק, היום באופנה פרופ' רולידר. אני לא בטוח שהייתי עובר טסט אצל אחד מהם...

       

      באמת מזל מהשמיים לילד הזה שלפחות לפעמים יש לו אותך.

        6/11/12 19:45:

      לעולם לא יקרה, לרוע המזל. 

      תודה רבה. 

       

      צטט: y2work 2012-11-06 17:20:58

      מתי כבר מישהו יחייב הורים ברשיון וטסט שנתי ? בעצם זה לעולם לא יקרה. מזלו של הילדון שיש לו טיפה שפיות איתך.
        6/11/12 19:44:

      צטט: דנה.גל 2012-11-06 14:09:29

      צטט: ~שקט~@ 2012-11-06 09:32:31

      האמא והילד דומים. היא הגיבה בפגישה כחיה מותקפת, בדיוק כמו הבן שלה קודם. רק שאצל מבוגרים זה מתבטא אחרת.

       

      אני בוכה על הילד הזה, יחד איתך. ובוכה גם על הילדים שלי. מנסה לאהוב אותם הכי שאפשר. לא בטוחה תמיד שזה מספיק.

      גם אני. לצערי.

       

       

      עצם העובדה שהשאלה אם זה מספיק עולה בכלל למודעות - בעיניי זו ההוכחה ששתיכן עושות משהו מאד נכון. 

        6/11/12 19:43:

      אני לא האדם המתאים להציע לה עזרה. 

      היא מטופלת על ידי הגורמים המתאימים לכך. 

       

      בכנות ועם כל האמפתיה שלי למצבה - 

      היא לא מטרידה אותי. 

      הילד בראש מעייניי ובלבי. 

      היא אדם בוגר, הוא לא. הוא ילד צעיר והנפש שלו עדיין רכה ולא מעוצבת. 

      הזרעים המרירים שהיא נוטעת בו כיום יצמיחו פירות רקובים מאד בעתיד, בגללה. 

       

       

      צטט: מרובהסיכויים 2012-11-06 11:54:05

      מתסכל וקורע, אך יש לזכור כי הילד הוא כהרחבה של ההורה ולכן כשההורה שולח בו את חיציו הוא למעשה מבקר ומשפיל את עצמו. להורה פגוע קל ליפול למקום הפוגע. האמא זקוקה לעזרה. הייתי מתגברת על הכאב וההלם ומציעה לה בלב אוהב ומחבק עזרה. וכדי לנתק את שרשרת האכזריות והקושי..ויפה שעה אחת קודם
        6/11/12 19:40:

      לא הייתה לי שום בעיה אילו הייתה מגיבה רק כחיה מותקפת, כמו הבן שלה. 

      הבעיה שלי היא שכדי להגן על עצמה (לתפישתה אולי), היא הניחה את הבן שלה מול "כיתת היורים", 

      וזה אחד הדברים הכי בזויים שהורה יכול לעשות בעיניי. 

       

      ולגבי ה'מספיק'. 

      הנה משהו לחשוב עליו 

       

      http://www.youtube.com/watch?v=3H50llsHm3k

       

      צטט: ~שקט~@ 2012-11-06 09:32:31

      האמא והילד דומים. היא הגיבה בפגישה כחיה מותקפת, בדיוק כמו הבן שלה קודם. רק שאצל מבוגרים זה מתבטא אחרת.

       

      אני בוכה על הילד הזה, יחד איתך. ובוכה גם על הילדים שלי. מנסה לאהוב אותם הכי שאפשר. לא בטוחה תמיד שזה מספיק.

        6/11/12 19:37:

      תודה רבה. 

       

      צטט: א ח א ב 2012-11-06 08:38:27

      אוף אילו סרטים. איזה כאב. והתסכול....היטבת להביע.
        6/11/12 19:36:

      כמו החיים. 

       

      צטט: P65 2012-11-06 07:48:56

      מסובך
        6/11/12 19:36:

      קודם כל - את חייבת לי את ההגיגים שלך. 

      את יודעת איפה למצוא אותי. 

       

      מסכימה עם כל מה שכתבת, ובעיקר ממרקרת את המשפט האחרון.

      זה בדיוק מה שקרע לי את הלב - העובדה ש*זה* מה שהיא ראתה לנכון לומר עליו בחדר עם אנשים זרים. 

       

      צטט: ענת (קיים אבל בא לי) 2012-11-06 06:46:59

      אוף זה מסובך. חוץ מזה שגמני שמחה שחזרת הנה, ושכרגיל את הורסת לי את האיפור (מי שישמע, מה שמזכיר לי הגיגים בעקבות חתונה השבוע. אולי בהזדמנות אחרת...) - אחד הדברים הכי קשים לאמא זה לשמוע ביקורת על הילד שלה, ולמעשה עליה, כי ברור לנו שהתנהגות כזו לא נוצרה יש מאין וברור שיש איזו בעיה שאו שמדחיקים אותה ומנסים להתכחש אליה, או שבמודע מסתירים אותה. אם כל מה שהאמא הזו יכלה לומר זה שהילד שלה שקרן פתולוגי לא נשאר לי אלא לרחם עליה, ועליו.
        6/11/12 19:34:

      צטט: kruveet 2012-11-06 03:12:59

      צטט: גילעד שי 2012-11-05 21:47:34

      הרגת אותי עכשיו.

      התגעגעתי לכתיבה שלך.

       

      לגמרי מה שהוא אמר.

      מזדהה מאוד.

      לעיתים אנחנו רוצים לעזור לילד, מנסים לקלף ממנו את הקליפות,

      אבל אז מגלים שאם נעשה זאת נשאיר אותו חשוף ופגיע בידי האנשים

      שמולם בנה את הקליפה המגוננת...

       

       

      חיבוק גדול, יקירתי. 

        6/11/12 19:33:

      ודאי.

      תמיד יש עוד רבדים. 

      לא הכל נכתב (הפרטים - כרגיל - שונו כמובן בחלקם), אבל השארתי את הגלעין: 

      העובדה שהיא לא לצדו. 

      דווקא הדמות שאמורה לגבות אותו יותר מכולם (ההורה) - לא עומדת לצדו. 

       

      מעורבת עזרה מקצועית. 

       

      תודה לך. 

       

      צטט: ההוא משם. 2012-11-06 00:19:03

      על פני השטח נראה שיש רבדים יותר עמוקים לבעייה הזאת.

      אסור להשאר אדיש למצב שכזה.

      לדעתי לערב דחוף עזרה מקצועית כל זמן שעוד ניתן לתקן.

        6/11/12 19:31:

      מניסיון, אין גם דבר שיכול למלא חלל של חוסר באהבת אב. 

      אני לא חסידה גדולה של העדפת אם על פני האב. היא לא חשובה או משמעותיות יותר, לתפישתי, ממקומו של האב 

      בחיי הילד/ה. 

      תודה לך, 

      אני מאד מקווה שאני לא האור היחיד בכל הסיפור (יש לו אורות נוספים, בוודאות). 

      אני כן מקווה שהוא רואה בי דמות שהוא יכול לפנות אליה ואני אשתדל כמיטב יכולתי להיות כזו עבורו. 

       

       

      צטט: כתם תום 2012-11-05 23:20:31

      אימא זה הרחם זה העולם שאליו אנו באים ואין שום דבר שיכול למלא חלל של חוסר באהבת אם ואין תרופה לפצעים שאם יכולה לפעור בנפש הילד שלה וזה שזור כחוט שחור ומחניק בכול פינה בחיים ובכול גיל,נעצבתי מאוד.. את האור היחיד שמאיר בתוך הסיפור, חוויתי אותך בכול הגוף כאילו אני שם ..

       

       

        6/11/12 19:29:

      לפחות מניסיוני, 

      הרבה מאד אנשים חזקים ובטוחים בעצמם "סוחבים" אתם את הילד חסר הביטחון ההוא, המפוחד והמבוהל. 

      הוא לא מרבה לצאת החוצה אבל סיטואציות מסוימות גורמות לו להבליח פתאום.

      כמה מהרגעים הבינאישיים המרגשים יותר שזכורים לי, הם ממפגשים מקריים כאלה, של שני "ילדים" שמציצים החוצה

      לרגע ופוגשים זה את זה. 

       

      תודה לך, כמו תמיד. 

       

      צטט: mick_dundee 2012-11-05 23:13:42

      "מבחוץ אני אישה בוגרת, מורה מיומנת, אשת מקצוע מנוסה. מבפנים אני בת 8." מתוך המאמר הנפלא והמרגש שלך,המשפט הזה אומר הכל. טוב, לא הכל, אבל הרבה. לפעמים,שוכחים שהילדים הם...אנשים, שמרגישים(לבטח יותר מאיתנו), כואבים, חושבים, מבינים (מהר יותר מאיתנו), בקיצור א..נ..ש..י..ם. ואילו, אנו נשארנו איפה שהוא קצת ילדים. כל אחד סוחב איזה מטען מילדותו, התבגרותו.רוב שלבי עיצוב האופי, נובעים בסופו של דבר מאוסף ארועים שמהם הפקנו לקחים.
        6/11/12 19:19:

      בדיוק מה שכתבת.

      תודה. 

       

      צטט: פו3 2012-11-05 23:06:46

      כמה צמא.
      וכמה כאלה אני מכירה שהמקום הזה מקועקע עמוק בליבם.
      והם לא בהכרח ילדים...(בהוויה כן).

        6/11/12 19:18:

      לא, חזרתי בשביל שתאשים אותי בהתעלמות מההודעות שלך מזעיף את הפה

      (לא, לא נרגעת מהקטע הזה). 

       

      מסכימה לגבי הרישיון, 

      חבל שאין אפשרות כזו.

       

      חיבוק, מפלצת. 

       

      צטט: יובלש 2012-11-05 23:05:25

      בשביל זה חזרת?

      בשביל לשבור לנו את הלב?

      היום בשביל הכל צריך רשיון.

      אפילו בשביל להחזיק כלב.

      רק להורות אין צורך ברשיון.

        6/11/12 19:16:

      תודה! 

      נעים להיפגש שוב. 

       

       

      צטט: מיסטרK 2012-11-05 21:56:22

      נאלמת לרגע,אבל שבת.מרגש כתמיד.
        6/11/12 19:15:

      תודה.

      אני לא מורתו (רק מורה בבית הספר שלו.) 

      אני בהחלט מתכוונת להמשיך ולצפות בו (ולחבק אותו בכל הזדמנות), אבל תופסת מרחק. 

      זה לא "שלי", משום בחינה. 

       

      לגבי האם - 

      ברור לחלוטין שהיא מתגוננת.

      שימי לב שלא כתבתי שהיא לא אוהבת אותו. 

      כתבתי שהיא לא אוהבת אותו כפי שמגיע לו. 

      אני חושבת שמגיע לו (כפי שמגיע לכל ילד) אמא שתייצג אותו באופן הכי ייחצני/שחצני/משתפך שרק אפשר. 

      ילד חייב שההורים שלו ישדרו לו שהוא הדבר המושלם ביותר בעולם.

      זה לא קורה כאן, בלשון המעטה. 

       

       

      צטט: שקט על עקב גבוה 2012-11-05 21:49:01

      מתסכל נורא.
      אהבי אותו כמורתו... זה לא מחליף , אבל זה ימלא בו מן התחושה המתקתקה של אהבה.....

      אימו? אולי ממקום מתגונן שלפה את חיציה... אבל אני אמינה שהיא אוהבת אותו... בדרכה.

      כתבת מרגש.

       

       

        6/11/12 19:11:

      לא, אל תמות. 

      אנחנו עוד צריכים להיפגש. 

      (חנוכה. אני בונה על חנוכה.) 

      ותודה. 

       

      צטט: גילעד שי 2012-11-05 21:47:34

      הרגת אותי עכשיו.

      התגעגעתי לכתיבה שלך.

        6/11/12 17:20:
      מתי כבר מישהו יחייב הורים ברשיון וטסט שנתי ? בעצם זה לעולם לא יקרה. מזלו של הילדון שיש לו טיפה שפיות איתך.
        6/11/12 14:09:

      צטט: ~שקט~@ 2012-11-06 09:32:31

      האמא והילד דומים. היא הגיבה בפגישה כחיה מותקפת, בדיוק כמו הבן שלה קודם. רק שאצל מבוגרים זה מתבטא אחרת.

       

      אני בוכה על הילד הזה, יחד איתך. ובוכה גם על הילדים שלי. מנסה לאהוב אותם הכי שאפשר. לא בטוחה תמיד שזה מספיק.

      גם אני. לצערי.

        6/11/12 11:54:
      מתסכל וקורע, אך יש לזכור כי הילד הוא כהרחבה של ההורה ולכן כשההורה שולח בו את חיציו הוא למעשה מבקר ומשפיל את עצמו. להורה פגוע קל ליפול למקום הפוגע. האמא זקוקה לעזרה. הייתי מתגברת על הכאב וההלם ומציעה לה בלב אוהב ומחבק עזרה. וכדי לנתק את שרשרת האכזריות והקושי..ויפה שעה אחת קודם
        6/11/12 09:32:

      האמא והילד דומים. היא הגיבה בפגישה כחיה מותקפת, בדיוק כמו הבן שלה קודם. רק שאצל מבוגרים זה מתבטא אחרת.

       

      אני בוכה על הילד הזה, יחד איתך. ובוכה גם על הילדים שלי. מנסה לאהוב אותם הכי שאפשר. לא בטוחה תמיד שזה מספיק.

        6/11/12 08:38:
      אוף אילו סרטים. איזה כאב. והתסכול....היטבת להביע.
        6/11/12 07:48:
      מסובך
      אוף זה מסובך. חוץ מזה שגמני שמחה שחזרת הנה, ושכרגיל את הורסת לי את האיפור (מי שישמע, מה שמזכיר לי הגיגים בעקבות חתונה השבוע. אולי בהזדמנות אחרת...) - אחד הדברים הכי קשים לאמא זה לשמוע ביקורת על הילד שלה, ולמעשה עליה, כי ברור לנו שהתנהגות כזו לא נוצרה יש מאין וברור שיש איזו בעיה שאו שמדחיקים אותה ומנסים להתכחש אליה, או שבמודע מסתירים אותה. אם כל מה שהאמא הזו יכלה לומר זה שהילד שלה שקרן פתולוגי לא נשאר לי אלא לרחם עליה, ועליו.
        6/11/12 03:12:

      צטט: גילעד שי 2012-11-05 21:47:34

      הרגת אותי עכשיו.

      התגעגעתי לכתיבה שלך.

       

      לגמרי מה שהוא אמר.

      מזדהה מאוד.

      לעיתים אנחנו רוצים לעזור לילד, מנסים לקלף ממנו את הקליפות,

      אבל אז מגלים שאם נעשה זאת נשאיר אותו חשוף ופגיע בידי האנשים

      שמולם בנה את הקליפה המגוננת...

        6/11/12 00:19:

      על פני השטח נראה שיש רבדים יותר עמוקים לבעייה הזאת.

      אסור להשאר אדיש למצב שכזה.

      לדעתי לערב דחוף עזרה מקצועית כל זמן שעוד ניתן לתקן.

        5/11/12 23:20:
      אימא זה הרחם זה העולם שאליו אנו באים ואין שום דבר שיכול למלא חלל של חוסר באהבת אם ואין תרופה לפצעים שאם יכולה לפעור בנפש הילד שלה וזה שזור כחוט שחור ומחניק בכול פינה בחיים ובכול גיל,נעצבתי מאוד.. את האור היחיד שמאיר בתוך הסיפור, חוויתי אותך בכול הגוף כאילו אני שם ..
        5/11/12 23:13:
      "מבחוץ אני אישה בוגרת, מורה מיומנת, אשת מקצוע מנוסה. מבפנים אני בת 8." מתוך המאמר הנפלא והמרגש שלך,המשפט הזה אומר הכל. טוב, לא הכל, אבל הרבה. לפעמים,שוכחים שהילדים הם...אנשים, שמרגישים(לבטח יותר מאיתנו), כואבים, חושבים, מבינים (מהר יותר מאיתנו), בקיצור א..נ..ש..י..ם. ואילו, אנו נשארנו איפה שהוא קצת ילדים. כל אחד סוחב איזה מטען מילדותו, התבגרותו.רוב שלבי עיצוב האופי, נובעים בסופו של דבר מאוסף ארועים שמהם הפקנו לקחים.
        5/11/12 23:06:

      כמה צמא.
      וכמה כאלה אני מכירה שהמקום הזה מקועקע עמוק בליבם.
      והם לא בהכרח ילדים...(בהוויה כן).

        5/11/12 23:05:

      בשביל זה חזרת?

      בשביל לשבור לנו את הלב?

      היום בשביל הכל צריך רשיון.

      אפילו בשביל להחזיק כלב.

      רק להורות אין צורך ברשיון.

        5/11/12 21:56:
      נאלמת לרגע,אבל שבת.מרגש כתמיד.
        5/11/12 21:49:

      מתסכל נורא.
      אהבי אותו כמורתו... זה לא מחליף , אבל זה ימלא בו מן התחושה המתקתקה של אהבה.....

      אימו? אולי ממקום מתגונן שלפה את חיציה... אבל אני אמינה שהיא אוהבת אותו... בדרכה.

      כתבת מרגש.

        5/11/12 21:47:

      הרגת אותי עכשיו.

      התגעגעתי לכתיבה שלך.