קמתי בבוקר אתמול ומצאתי בתיבת הדואר 'מדריך היערכות למצבי חירום'. קיבלתם?

מתוקף היותי בחורה מעט חרדתית הרגשתי פאניקה קלה. לא דרך טובה להתחיל את היום. מה, מתחילה מלחמה ואף אחד לא הודיע לי? ולמה מכינים אותנו בכלל? למה סתם להכניס אנשים שכמותי ללחץ? הם מה איכפת להם... יש להם בונקרים ולמיליונרים יש חדר (שלא לומר קומה) נגד אטום אפילו. לכנסת כבר בונים מתחת לאדמה על שטח עצום

מתקן שלם למצב חירום. כל הח"כים, נשותיהם וכ"ו מסודרים. יש משהו שהם יודעים

ואנחנו לא? הם יישארו פה אחרינו בשביל לבנות הכל מחדש. הם ושרי אריסון.

ואנחנו (פשוטי העם) נעוף על טיל. איזו מחשבה מרנינה.

שמתי את המדריך בתיק והמשכתי לדרכי, למה להתעכב על זה עכשיו?

חזרתי הבייתה אחה"צ ולפני שהאיש שלי יחזור הבייתה ויגיד 'עזבי שטויות, תפסיקי להילחץ. כשיגיע הרגע נחצה את הגשר. בינתיים צאי מהסרטים שלך ואל תקראי את זה'. אז לפני שהוא יחזור וסתם יתבעס ששוב אני מתעסקת בדברים שאני לא יכולה לשנות, התיישבתי לקרוא. קראתי דף דף בשקיקה (מי ישמע אני קוראת עכשיו את אוסקר ויילד) וכל דף שעברתי רמת החרדה עלתה. כבר שומעת באוזניים אזעקה ומדמיינת אותנו בחדר האטום עם מסיכות והכלבה שלנו מבוהלת רק מלראות אותנו עם הדבר הזה על הפרצוף. שיננתי איך להכין את החדר האטום, מה צריך לקנות ואיך לשמור על שלווה ורוגע.... בקיצור אני מוכנה פחות או יותר. יאללה תפציצו כבר ונגמור עם העניין הזה.

חזר הבייתה אישי היקר ומוצא אותי על הספה עם פרצוף ספק מבוהל ספק בפאניקה מוחלטת. על השולחן, ליד המאפרה שמלאה בבדלי הסיגריות (לחץ כבר אמרתי?) יושב לו המדריך המקולל הזה שהרס לי את היום והכניס אותי לכוננות מוגברת. דבר ראשון הוא מחייך.... הוא כבר יודע מה מצפה לו, יודע עם מי הוא חי כבר יותר מעשור.

אז מה, הספקת כבר לקרוא הכל? כולל מי עשה את הגרפיקה, מי ערך ומי כתב את המדריך?הוא שואל בחיוך. מה אתה כ"כ מחוייך? אני אומרת. מכינים אותנו למלחמה, עוד מעט אולי לא נהיה פה ואתה מחייך. יופי באמת... די, תירגעי. כולה מכינים את השטח למקרה שיקרה ואז אנשים לא ימצאו את הידיים והרגליים שלהם מהפאניקה.

אז למה אומרים לקנות כבר עכשיו ניילונים, דבק ושימורים? אני מקשה.

בגלל שאם יקרה כולם ירוצו למרכולים ולטמבור, תורים ארוכים, לחץ וצעקות, חוסר בניילונים ודבק והיסטריה מיותרת. ישראלים נו... אין כל רע שהדברים האלה יהיו בבית כבר עכשיו כדרך קבע. הוא עונה באדישות מוחלטת. מה אתה אדיש כזה?

זה לא מלחיץ אותך אפילו קצת?

ממש לא. הוא בשלו. את יותר מלחיצה אותי עם התגובות הקיצוניות שלך .

ומי ידאג לכלבה אם יקרה לנו משהו? אני ממשיכה. טוב, הוא מאבד את סבלנותו

אני הולך להתקלח. מציע גם לך לעשות כמוני. אולי תירגעי... ואל תדאגי, אם תהיה אזעקה אני כבר אקרא לך. הוא צוחק בדרכו המקניטנית.

סבבה, אני מזעיפה פנים. אח"כ אל תגיד לא ידעתי, אני לא ערוך למצב וכ"ו. השאננות יום

אחד תדפוק לך בדלת ותגיד לך לרדת למקלט. אבל סבבה. אין בעיה.

הוא קולט שנכנס לשדה מוקשים ומחליט לשנות טקטיקה. מאמי, יהיה בסדר. אני פה והכל בשליטה. אם את רוצה נאטום את החדר מצידי כבר עכשיו.הוא מנסה להרגיע.

טוב, עזוב... סתם עיצבנת אותי עכשיו. לך להתקלח.

כשהוא היה במקלחת, לקחתי את המדריך מהשולחן, מבט אחרון במפלצת הירוקה ולפח.

בגלל המדריך למצבי חירום פרצה בביתי מלחמה קטנה ואני אפילו לא שמעתי את האזעקה, לא הייתי מוכנה... הכל בגללם שהחליטו שלא מספיק מעניין פה במדינה, בוא נכניס עוד גורם מתח, שיחשבו שהמלחמה בפתח. קצת אקשן לא יזיק. משעמם פה.

אז עכשיו המדריך בפח ואני עדיין שוקלת אם להוציא אותו משם. שיהיה באמת למצב חירום. שיעלה אבק אני מקווה. רק שלא יקרה.

כשאישי היקר יצא מהמקלחת הוא בא לחבק אותי ואמר ' נו, החלטת איפה המרחב המוגן

שלנו יהיה? את רוצה ללכת לקנות ניילונים או מה?'

חיבקתי אותו ואמרתי 'זה המרחב המוגן שלי, זה כל מה שאני צריכה'.

אחחח... הלוואי שכל המלחמות היו נגמרות ככה.

אז יאללה אחמינידג'אד, תביא חיבוק...