כמה אנקדוטות שקרו לי השבוע, באמת (או כמו שבן אוהב לומר באמאשְלי...).

מחממי לב אינדיד:

הקדמה: זה כבר כמה ימים שאני נוסעת עם טמבון אחורי סדוק קשות בצד שמאל, פרי רוורס טרוד במיוחד או ליתר דיוק קיר שהגיח במפתיע. פינת הטמבון איכשהו תלויה על אזור צר שעדיין מחובר... מה שעושה את כל היתר מתנפנף בנסיעה ומעל מהירות מסוימת אף עושה קולות רקע של הליקופטר - תענוג.

רביעי 13:26: מחנה את הרכב באחד מאותם 'עכשיו 25 ₪ לכל היום!' לכבוד ראיון עבודה שתוזמן ל- 13:30. מגישה לאיש המבוגר שבבוטקה 50 שקלים, מסבירה שממהרת ושכבר מגיע לאסוף את העודף אחרי שאחנה. הוא ממלמל משהו על הטמבון שלי... אני ממלמלת חזרה 'כן, כן יודעת' וממהרת לזרוק את הרכב שהייתי מוכנה באותו רגע לתרום לנזקקים כדי להיפטר ממנו. חולפת על פניו, אוספת את העודף בלי להביט בו בכלל וטסה לחילזון 12 (נשבעת שזו הכתובת!).

רביעי 16:58 (! אויש המבחנים האלו): חוזרת לרכבי מרוקנת אנרגיות מניעה ונוסעת. מאיצה ומשהו מוזר לי, מאיצה עוד, שקט, עוד גז - כלום - אין פרפור - אין רעש, אין טמבון? האומנם איבדתי סופית את צידו השמאלי של הטמבון שלי? חונה, מציצה - בהלם - הטמבון תוקן.

חמישי 11:10 מזמנים אותי לראיון הבא.

חמישי - לקבל מייל כזה בפייסבוק (וממש לא משנה שלא נפגשנו ולא ניפגש).

seeing your smile and the light in your eyes, i feel like Columbus touching land after three months at sea... can this be America or just some old Indies?
can't wait to find out...

"מצטערת על הסימוס אבל אין פה ממש קליטה. במערה מלאה נרות הוא הציע ואני הסכמתי, מתה מהתרגשות! חוזרים בראשון."

 אשמח למחממי לב משלכם... קדימה: