"מכרנו את הדירה לערבים", היא אמרה לי בפתח המרכול אחרי שזיהיתי אותה כאשה חביבה שפגשתי לפני שנים בישיבות ועד ההורים כשהילדים היו ילדים – והיא זיהתה אותי כאבא של.

והיא פצחה בהסבר. ושימו לב: אקדמאית. פעילה בקהילה. ליברלית לדעתה.

"אז ככה: בהתחלה לא רצינו וחיפשנו ואפילו דחינו רוכשים אבל הם נתנו מחיר טוב. אני שומעת שיש קרנות כאלה שנותנות לערבים ולחרדים ויש תחרות מי יקנה. אחרת אני לא יודעת מאיפה הכסף".

אני לא אמרתי מילה וחצי מילה אבל יש משוחחות שממשיכות לדבר דוקא כשאתה ממשיך לשתוק.

"אז תראה היו כמה סיבות שאנחנו עוזבים. הילדים כבר לא בבית ונמאס לי לשלם לעוזרת לנקות חדרים ריקים. וגם נהיה בשכונה סיפור דמוגרפי מוזר. יותר ערבים ויותר חרדים. ברחוב שלנו יש..רגע....לפחות שליש כאלה" .

עדיין לא הגבתי והיה נדמה לי שאפשר להיכנס ולרכוש את הסלמון המעושן הכשר שלי אלא שזאת היתה הפסקה קלה לצורך שאיפת אויר.

"ושלא תחשוב שזה לא כואב לנו. בדירה בה בילינו כל כך הרבה שנים לא ישירו עוד שלמה ארצי. ובימי עצמאות לא כל הבתים ברחוב ישאו דגלים כחול לבן של ישראל הציונית. אבל לא היתה ברירה. הם לקחו במחיר שלנו. והוא פרופסור למשהו. אחרת לא היינו מתפשרים.

 אתם נשארים?"

כן אנחנו נשארים.

נפרדנו וחשבתי אחר כך שזה המבחן הירושלמי האמיתי. חובבי שלמה ארצי וגם ג'ז עם חרדים ועם ערבים וכולם בבניין אחד ועם דו קיום. עם מוכנות לכבד את השונה. האחר. עם גישור ופשרה כי העולמות האלה כולם יחד הם חלק מנשמת העיר.

אומרים לי שזה חלום ויעד בלתי אפשרי. שאם היחס הדמוגרפי משתנה – השכונה אינה עוד מה שהיתה. וכשיש רוב נגמר הדו קיום ומתחילה האחדה.

כן אני מבין שהקרב הזה על נשמת כל רחוב ורובע גם הוא המציאות הירושלמית כמות שהיא.

אך לפעמים – כשאני נוסע ברכבת הקלה, או כשאני חוזר מקניון ממילא הצבעוני והרב- לאומי אני חושב שזה אפשרי למרות הכל: החיים הטובים - יחד. 

צילום: השתקפות בחלון, ממילא, מרים אלסטר, צוות המוכשרים של "פלאש 90" * כל הזכויות שמורות להם