קמתי הבוקר קצת חום וסחרחורת ומין דחף מוזר הביא אותי לכתוב. פעם הצטרפתי לקפה, זה היה לפני מספר חודשים ומאז לא עשיתי זאת שוב. והיום עם החום התחשק לי לכתוב.

חברות מה מסתתר מאחוריה? מה זו חברות אמיתית? למה אני מצפה כשאני מדברת על חברות? אמון, להיות שם כצריך , לאהב ללא תנאי, שיהיה איכפת מהשני...

יש לי הרבה חברים ופתאום אני לא בטוחה שהם באמת כאלה. לדוגמא כשיש ארוע מעניין , חברים טובים מציעים לך לקחת חלק? תאיר אמרה לי שהיא לא רוצה לרצות אנשים יותר וחלק מהעניין זה לא להרגיש מחוייבת לאף אחד ולשום דבר, לעשות רק מה שמתאים לה. זה נכון לעשות מה שמתאים ולא להיות בסיטואציות שלא נכונות לך, אבל איפה הגבול? ואולי השאלה היא בכלל למה היא מרגישה מחוייבת ולא בא לה? כשאתה אוהב מישהו באמת אתה לא אמור להרגיש מחוייב אלה רוצה. 

שולי, אף פעם אני לא מרגישה שאני באמת יכולה לסמוך עליה. היא לא שם כשצריך...

יעל, כיף איתה - לרקוד לבלות, לשוחח, אבל אני לא בטוחה שהחברות בנינו באמת חשובה לה.

ואני איפה אני בסיפור האם אני כל כך שם תמיד? האם חברותי מרגישות שעלי ניתן לסמוך? לדוגמא: גלית המדהימה חברת נפש שבאמת לאחרונה קצת התרחקנו, עברה לצפון , עומדת להתחתן, אבל למרות המרחק הפיזי היא תהיה תמיד חלק ממני, אז איך אני שכחתי השבוע לאחל לה מזל טוב ביום הולדתה?

פתאום עם כל החברות הותיקות והחדשות אני די מרגישה לבד.

(אולי זה החום?)

אשמח לקבל התייחסויות, חשוב לי לשמוע את דעתכם חברים.