1-11-2012

ממקורות הירקון למצפה מודיעים

מרחק - 25 ק"מ

משך ההליכה שש שעות וארבעים וחמש דקות.

מזג האויר חמים נעים וממוזג.

דרגת הקושי –  ארוך, דוקר, מתיש. לקראת הסוף גם דביק.

בשעה 17:20, הגענו לתחנת הרכבת הישנה של ראש העין הצמודה לתל אפק ולפארק מקורות הירקון. הקיץ הישראלי מסרב להיעלם. היום נמדדו 30 מעלות בצל וזו כבר סיבה מספיק טובה, ללכת בלילה. שחר ושלומי שכחו להביא פנסים. לא נורא,  פנס אחד יספיק. בין כה וכה, מוארת מרבית הדרך בתאורת כבישים ויישובים.  לגימה לעידוד מהבקבוקון ההוא, ויצאנו לדרך.  חצינו את כביש 483 ושמנו פעמינו דרומה על דרך עפר נוחה בשדות קיבוץ גבעת השלושה.

ממערב לנו ריצדו האורות בקיבוץ הוותיק  שנוסד ב1925 ונקרא על שם שלושה פועלים מפתח תקווה, שנידונו למוות על ידי התורכים באשמת ריגול. מיקומו המקורי היה ממערב לפתח תקווה.  בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים., עקב התפתחות המושבה, עבר הקיבוץ למיקומו הנוכחי.  באותה התקופה חל פילוג "אידיאולוגי", בתנועה הקיבוצית. עשרות קיבוצים התפלגו, משפחות התפרקו וחברי נפש הפכו לשונאים. מישהו בכלל זוכר מדוע ? הקיבוץ התפצל והתחלק לשני קיבוצים סמוכים. עינת וגבעת השלושה.

הטלפון הנייד מצלצל. החייל על הקו. הבן אלף לא עונה לי מתחילת השבוע, ורק עכשיו  מצא זמן לדבר. הגדוד עלה לחרמון והוא היה עסוק. הנה זכיתי לחצי שעה של הליכה – שיחה,  על הא ועל דא ועל הגזרה  ועל השטח ועל הסורים ועל המבריחים וגם סתם על החיים החדשים במוצב. 

"בי חמוד, דבר גם עם אימא". סיימתי השיחה וגיליתי שאני   לבדי בחושך.

"שלומי, שחר". צעקתי.  אך אין עונה.

היות ולא סטיתי מהשביל, עצרתי ונשארתי במקום. כעבור כמה דקות הופיעו הלצים.  מחייכים מנוגבים ומרוקנים מעודפים.

"אתה דוהר לך קדימה עם סקירות מודיעין ופק"ל בטלפון, בעוד שכאן היה מקרה חרום.  מזל שהבאנו נייר טואלט".

כשהגענו לאפיק נחל שילה, התעקל השביל מזרחה. עברנו מתחת למסילת הברזל ופנינו דרומה ב"מסדרון" הצר, שבין המסילה לבין כביש 6 בואכה מחלף נחשונים. רכב פרטי עצר לידנו. הנהג שאל איך מגיעים לכביש. הסברנו לו אבל הוא התעקש לנסוע לכיוון ההפוך. כמה דקות אחר כך, עקף אותנו טרקטורון רועש ופראי. השאיר ניחוח אדי דלק וענן אבק קטן וזכה לגידופים וקללות, שלא ניתן להעלותם על הכתוב.

המשכנו לשעוט דרומה בשביל. ממול הופיעו ארבעה אורות של כלי רכב לא מזוהה הנע לעברנו. ממש כמו בבדיחה של ה"גשש החיוור" - משאית ? אולי שני אופנועים ? איך יודעים ? עוברים באמצע. למזלנו, היו אלו שני רוכבי אופניים, שבנוסף לפנסי האופניים, חבשו קסדות עם פנסי מצח. השביל התפתל בין משוכות צבר לבין חממות והוביל אותנו לגשר כלים חקלאיים הנטוי מעל כביש 6. אותו חצינו בפעם הראשונה הלילה.

כביש 6 הקרוי גם "דרך רבין" נחשב לפרויקט לאומי ממדרגה ראשונה. הקטע הראשון נחנך בשנת 2000 בין נחשונים לאייל. כיום אורכו 138 קילומטר מעין תות בצפון למאחז בדרום. כבישי רוחב מיוחדים נסללו אליו, כדי לאפשר גישה נוחה ומהירה. הכביש כולל  150 גשרים, 2 מנהרות דו כיווניות ומספר מעברי רצף. נהוגה בו שיטת גבייה חדשנית ויעילה. לפעמים יעילה מידי. בעתיד, יגיע הכביש לשלומי ולקדרים בצפון ולצמת הנגב בדרום. הכביש  מחבר בין צפון המדינה לדרומה, עוקף את גוש דן ומהווה אפשרות תנועה מהירה בטוחה וזולה. לדעתי זהו סיפור הצלחה נדיר, ובולט ביחס לפרויקטים  אחרים בישראל. הרכבת למשל.  סביבת הכביש מטופחת, שתולה ונטועה בטעם ובמחשבה. אדריכלות הנוף  מרשימה ומושקעת. משוכות צבר, חצבים שהועברו משטחים שנהרסו, עצי זית, ועצי אלה, משקפים את סביבת הכביש המקורית, בתוואי השטח שנוצר סביבו. (תודה עליזלה).

הביקורת העיקרית על סלילתו  מגיעה מכיוון שומרי איכות הסביבה, והנדלנ"יסטים, שקרקעותיהם הופקעו. הצלחת הכביש הגבירה מאד את הביקוש למגורים ולאזורי תעשייה שנבנו לאורכו.  

עברנו מלמעלה והגענו לאלעד. עיר דתית חרדית, חדשה ומודרנית. העיר גדלה במהירות ומתגוררים בה כמעט כל הזרמים הדתיים – חרדים. ויזניצ'ים, ברסלבים, חב"ד, ליטאים, ספרדים, וכיפות סרוגות.

השביל פנה דרומה והפך למשעול צר שמצדו האחד שיחי אוג ענקיים, ומצדו השני גדר ההפרדה של כביש 444 העמוס בתנועה רועשת ומסנוורת. לטעמי היה מקום להכניס את השביל לתוך אלעד. יש בה טיילת המתאימה להליכה נוחה, בשולי העיר.   האם אלעד אינה חלק ממדינת ישראל ? מדוע יכול השביל לעבור בתוך ג'סאר א-זרקא אך לא באלעד?   

לאחר כמה מאות מטרים, הגענו למאוזוליאום מזור הנמצא בפאתיה המערביים של  אלעד.

זהו מבנה קבורה מרשים מהתקופה הרומית. נשמרו בו סרקופגים, קשתות קורינתיות, עמודי תמיכה מעוטרים וקולומבריום לגידול יונים. המבנה נשמר לאורך השנים בזכות המוסלמים שראו בו מקום קדוש. כיום מוכרז כאתר מוסלמי קדוש.

עקפנו את העיר מדרום ופנינו מזרחה בערוץ נחל מזור. פסענו בין חורשות אקליפטוסים, אורנים וברושים. הירח הפציע (כמעט מלא), והאוויר החם החל להצטנן מעט. זמן טוב להפסקת קפה, ולארוחת הערב.

שלומי ושחר הביאו את תפריט ארוחת הבוקר הקבוע – ירקות חתוכים, רוגעלך, ולחמניות. עבדכם תרם קפה רתוח, תפוחים וחטיפי אנרגיה. עד כה פסענו לאורך כבישים רועשים וגועשים. סופסוף קצת שקט. סמוך לנו, האירו חלונות בבתי העיר אלעד.  באוויר נישאו ריחות  בישולים לשבת.

חבל הארץ, שבו אנו פוסעים, עוצב והושפע מאד ממעשי האדם. האזור רווי מחצבות, בורות מים, שטחי חקלאות, כבישים, אזורי תעשייה ויישובים חדשים. הרבה תאורה בצדי הדרכים. ההרגשה כמו ללכת באור של מגרש חנייה.

פנינו דרומה, לאחר כמה דקות נתקלנו במאהל בדואי ובמספר כלבים שנבחו בטירוף. הכלבים החלו להתקרב ולהפחיד. חופן אבני חצץ דקות, נזרק לכיוונם ועשה את העבודה.

חלפנו ליד אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני. החטיבה שקיימת עד היום, לחמה במלחמת השחרור בשרון, ובשפלה. כפר קולה שעל חורבותיו אנו צועדים, נכבש על ידיה ב1948. חסן סאלמה,  מפקד המרד הערבי הגדול ב 1936, יצא ממנו.  בנו, עלי חסן סלאמה פיקד על טבח הספורטאים במינכן.   כאן היה גם  שטח האימונים של טירוני הצנחנים, עד ראשית שנות השבעים במאה הקודמת.

הירח הגביה במסלולו. והזמין אותנו למחרוזת שירי ירח.

"אח תסתכל על הירח, ....

יא חביבי.
כך נראה הרחוב במסחה   
כן ככה זה 
עוד מעט נשתגע".

בשלושה קולות ניחרים ומזייפים, ובפה אחד נבחר השיר נבחר לייצג את קטע השביל הנוכחי.

כמה מאות מטרים מזרחה לצמת רנטיס, עברנו  את כביש 465 "חוצה בנימין".  השביל הפך לסלעי וטרשי. על העצים והשיחים שבצדדים, הופיעו סרטי סימון לבנים אדומים. הסרטים הקלו מאד על הניווט וההתמצאות.

את הפתעת היום, סיפק שלומי. האיש ידוע כמכור לסימוני השביל, שבלעדיהם לא זז לשום מקום. אפליקציה מצוינת בשם "מפות ישראל", מראה את מיקומנו ואת השביל ב"סמראטפון" שלו.  אין ספק שזו התפתחות חשובה בתפיסת השטח והביטחון העצמי של מנכ"ל חבורת השביל. זאת במיוחד לאור היעדרו של אסף, המבוגר האחראי.

השביל התפתל דרומה ביער הדליל תחת קו מתח גבוה ורועש. לאחר מספר "תפירות" הגענו לכביש המנדטורי, שחלקו עדיין בשימוש. פעם קראו לו "כביש המחצבות" ואו "דרך הפטרולים" ,שהתפתלה לאורך הקו הירוק.  לאחר כמה דקות הליכה הגענו למעביר מים, דרכו חצינו מערבה, מתחת לכביש 6. מנהרה חשיכה ואפלולית באורך כמה עשרות מטרים. גם ביום כדאי להביא לפה פנס.

בצד המערבי משתרע אזור התעשייה החדש של חבל מודיעין, מזרחית לעיר שוהם. השטח זרוע במחצבות גיר ובחומרי בנייה. פסענו בין עשרות שופלים, באגרים, משאיות ענקיות, כלים כבדים וציוד הנדסי המיועד לחציבה. קולות חציבה וריסוק חצץ מילאו את הלילה שסביבנו. לאחר כמה דקות של הליכה באבק ה"פודרה", ירדנו אל אזור התעשייה החדש.

המקום משמש כמרכז לוגיסטי עבור חברות ענק כמו טבע, נסטלה ושכמותן. מבני התעשייה הענקיים מעוצבים באופן חדשני. בצדם, חניונים מרווחים וכבישים רחבים. מי שפוסע ברגליו בלילה, יכול להבין את הממדים הענקיים של המבנים הנשקפים לנוסעים מכביש 6.

חצינו את אזור התעשייה מצפון לדרום מתבוננים ומשתאים. בקצהו הדרומי התחברנו  לדרך עפר המטפסת  ליער שוהם-ברקת.  בתחילת העלייה חנו שתי מכוניות זו בצד זו. כשהתקרבנו, הבחנו בזוג אוהבים, מתעלס במושב האחורי של אחת מהן. מסקרן. האם ידעו ,שהם עושים אהבה בשביל ישראל?

לא הפרענו. בשקט התרחקנו וטיפסנו ליער שוהם. יש פה כמה עצים אבל  לקרוא למקום "יער" זו כבר היסחפות. כאן עצרנו להפסקה שנייה. תה צמחים, בוטנים מלוחים וכמה שלוקים מהבקבוקון המלווה אותנו כבר 19 קטעי הליכה. עד לכאן, הדרך הייתה קלה ונינוחה. הלכנו כבר 18 קילומטר ובעיקרון  לא נותר הרבה.

עיקרון לחוד ומציאות לחוד. השביל הפך לדרך חתחתים מסולעת וזרועת אבנים דוקרות ולא יציבות. ירדנו לנחל נבלט הסמוך לצמת "בית נבלט" וליישוב בית נחמיה. שם חצינו מתחת לכביש 6 בפעם השלישית והאחרונה להיום. סירחון לולי העופות של בית נחמיה היכה בנו.

שמנו לב כי סרטי הסימון הלבנים אדומים עדיין מלווים אותנו בנאמנות. מישהו עשה פה עבודת סימון נהדרת. לפיכך, בחרנו באחד מהם להיות החפץ המייצג את קטע השביל הנוכחי.

המשכנו ל"תפור" את הגבעות הסלעיות לכיוון דרום. הדרך התארכה, והקצב הואט. התקרבנו למנהרות הענקיות של כביש 6. בעלייה לתל חדיד השתפר השביל והשתנה לדרך עפר כבושה, נוחה וקלה. על ראש התל, חגגו עשרות בני נוער "לילה לבן", סביב למדורה.

תל חדיד, נמצא בצפון יער בן שמן, מתנוסס לגובה 147 מטר ומשקיף היטב על מישור החוף.  קיימים בו שרידי התיישבות, החל מתקופת הברזל ועד ימינו. בתל נמצאו שתי תעודות אשוריות, כתובות בכתב יתדות, המתארות את כיבוש הארץ ויישובה על ידי  עמים אחרים תחת גולי ישראל.

כבר אחרי 23:00 ויער בן שמן שוקק חיים. מדורות, מאהלים, מכוניות ומה לא. ליל חמישי מתאים ככל הנראה, לפעילות לילית בטבע. את עינינו משכה חבורת גברים חרדיים שהתמקמה בחושך ל"לימוד תורה" , באווירה מעט שונה.

בחצות הלילה הגענו לנקודת הסיום שבמצפה מודיעים. מסיבה עליזה ורועשת שנערכה במקום, קידמה את פנינו. היה קשה, אבל שווה כל רגע.