דרימה פתח לי עולם חדש, לא, לא מה שאתם חושבים , אפשר בבקשה לאפסן לכמה דקות את רגשות הנחיתות בבוידעם(וכן, הכל נכון, בסדר?). דרימה הוא בחור סודני שלומד בניו יורק ויש לו, כמו לנו, בלוג מצוין במיוחד שנקרא the Sudanese thinker.

מאז שהכרתי את דרימה,השתנתה התפיסה שלי באופן משמעותי לגבי  'מה חושבים עלינו שם בחוץ', דרימה כמו הרבה מאד חברים סודנים צעירים, מגלה בקיאות וידע במה שקורה כאן(ולא רק כאן) והמון סקרנות לדעת עוד. דרכו למדתי המון על צורת החיים של צעירים אמידים(אני מודה שמדובר בשכבה החזקה) בסודן. לא בדיוק מה שמספרים לנו כאן. אולי יש סיכוי לשינוי? אין ספק שהבלוגספירה פתחה חלון חדש למזרח התיכון ובכלל.

הבלוג של דרימה

http://www.sudanesethinker.com/

דרימה ישמח לתגובות מכם, אם תעיינו בתגובות לפוסטים שלו תמצאו המון יהודים/ישראלים. כולם מנהלים כאן דיון ער.

מה עוד להיום?

חברי רוב קרילי, עיתונאי בניירובי, כותב בבלוג שלו על 'אחורי החדשות' המון אינפורמציה לאלו שתוהים איך עושים חדשות ומה עושה עיתונאי באפריקה, איך מתמודדים ועם מה, כל מה שלא תראו בעיתון. מומלץ לבעלי חוש הומור מושחז.

http://robcrilly.wordpress.com/

עוד לא נגמר...... הפעם אני מתרברבת בגלוי, ביום חמישי קיבלתי main (כתבה ראשית) באתר של הסוכנות שלי.....

 http://www.irinnews.org/IRIN-ME.aspx

אבל, למען האמת זו לא הסיבה היחידה ללינק הזה, כל מי שקורא את בלוגי הצנוע מוזמן להתעדכן באופן קבוע בחדשות מהאתר של הסוכנות שלנו. אנחנו אלופים באפריקה והמזרח התיכון, ויש לנו סיקור נהדר כעת על קניה ועל הפליטים העיראקיים בסוריה.

לאלו מכם שעובדים בעיתונים/אתרי חדשות/ערוצי טלוויזיה - כל החומר ניתן חינם לשימושכם תמורת קרדיט בלבד. שווה ביותר בימים אלו שכל מערכת מתקמצנת קצת יותר על כתבות חוץ. יש לנו גם מדור וידאו. חינם, אמרתי כבר? אה, כן. טוב.

מה עוד? דחיתי די, הגיע הזמן לגעת בנושא אישי כאוב.

חודש בדיוק חלף מהרגע שנחתתי בארץ, חודש ארוך וקשה ורצוף לבטים ויסורים ושמחות ומה לא. ירמי עמיר, עורך התרבות לשעבר בידיעות ובגלובס, הציע לי לפתוח כאן בלוג. פתחתי. רק דברים טובים יצאו מכאן בינתיים, תרומות, רעיונות, חברים חדשים, מה לא(תודה ירמי) אבל בצד המקצועי לא קרה כמעט דבר, הכתבה על צ'אד נמכרה, אכן, אך מעבר לזה נשארתי עיתונאית ללא במה. שלשום שוחחתי עם מוציא לאור ששאל אותי בכנות, אולי אפילו בחוצפה ישראלית מנערת :

' איך חיים בכלל מסיקור הומניטארי?' הוא צודק, דווקא השאלה הזו, שבימים כתיקונם היתה גוררת הסברים ארוכים על איך מסתדרים וכמה זה חשוב ועוד ועוד, הביאה אותי הפעם לבחינה מחדש של החיים שלי בארבע השנים האחרונות בהם עסקתי בעיקר בנושאים חברתיים, מאבק חולי הסרטן ועוד. לא חיים מזה. ממש לא. ולי אין יותר כוח, משאבים, כסף. מה שתרצו.

שבת היום ואני מארגנת מחדש את קורות החיים שלי. המשרה המבוקשת כנראה תהיה בתחום אחר לגמרי. כנראה שאני לא טובה מספיק. יש 6,000 עיתונאים רשומים היום בישראל, כמה מתוכם מובטלים? אלוהים יודע.

אז אני מוותרת. כמו כולכם, גם אני רוצה, משתוקקת, חפצה לשלם חשבונות בסוף החודש. צריך לדעת מתי לוותר.

רגע, בלי פאניקה. שלושת קוראי היקרים, את הבלוג אמשיך לכתוב באופן יומי (בשאיפה ממשרד מרווח ומרופד).

ותודה שקראתם עד הלום.