ככל שאני גדלה ומתבגרת , ככה אוספת מידע, מלקטת חוויות, שומרת, מפנימה, מאחסנת , מחכימה ומעשירה את היידע והיכולות שלי. ההבנה שזה קורה לי – גם היא חדשה וזה כיף! הרצון האינטנסיבי לחלוק את הידע הזה עם אחרים- הוא בלתי נשלט כמעט. מגיעים לפתחי מכאן ומשם, לשאול אותי, לשאוב אותי! ואני נכונה- אני נשאלת, נשאבת לעיתים נזללת! ואז, מגיע הזמן לתת מענה- תשובה, מילה נכונה. לפעמים זה מה שנעים לשמוע, לעיתים קשה וצריך לרכך , לעגל בפינות – בקצוות ואחרי זה, צריך לעצור! לתת למילים הזדמנות לשקוע –להיספג- להיטמע.... אבל הרצון הזה, הצורך וה"שריטה" גורמים לי להמשיך, להוסיף עוד מילים והסברים... (כאילו שזה יקל את המציאות...) ולפעמים, הם רק רומזים מילה ואני ממשיכה אותם באופן מושלם ממש – עד שהם נפעמים... שהרי אני מכירה כל כך טוב את התמונה.... ובסיום- אף קורה שלאחר תשואות , דמעות של שיתוף וחיבוקים- חושבת לעצמי – "למה? למה לא סתמתי?"
|
צח אור
בתגובה על Une maman
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
המילים שלך שקשה לך לעצור אותן, אולי הן הרצון לעזור, לתת, וכשהתחלת את המלאכה קשה לך לעצור.

אז את לא מושלמת, אז מה?
תפסיקי להיות כל כך קשוחה עם עצמך. אז לפעמים את ממשיכה יותר מדי עם המילים, ולא יודעת לעצור.
מי שלא מוכן לקחת את ההימור שלא יבוא לשמוע.
איך אני יחסית למי שלא בטוחה שיודעת על כמה דיברת בדיוק, ועונה מתוך תחושה?