כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    "שהציור לא יעלה גדותיו" – אמרתי לה

    28 תגובות   יום שישי , 9/11/12, 03:16

    "שהציור לא יעלה על גדותיו"  - אמרתי לה

     

    ר' משתתפת בסדנת ל 'דיוקן של העצמי' אצלי בסטודיו. מסע לחקר העצמי באמצעות תהליכים מיוחדים של יצירה שבהם ברוב המקרים, אם לא בכולם, היא תמיד עומדת מול מראה ועוסקת בציור דיוקן עצמי.

    כדי לדעת פרטים נוספים על סדנא זו ניתן להיכנס לאתרי 'סדנא לדיוקן עצמי'


    ציור דיוקן עצמי, במפגשים אלה הוא רק הפלטפורמה שמוליכה למסע המיוחד הזה, מסע של גילוי עצמי, התפתחות העצמי, רווחה עצמית ותחזוקת העצמי. ר' משתתפת בסדנת יחיד וזו לה השנה השנייה להימצא בתהליך זה. הסדנא כמובן בהדרכתי ומתקיימת בסטודיו שלי. סדנאות כאלה מתקיימות בנחייתי גם לקבוצות, כאשר כל אחת מאפשרויות אלה מתנהלת באופן שונה. צריך לציין שר' הגיעה אלי לסדנא זו כשהיא עצמה כבר ציירת מנוסה עם היסטוריה של חיים כאמנית פעילה למעלה משני עשורים.

    להלן סרטון שמתאר את אחת התערוכות שר' יצרה בסטודיו שלי לאחר כשנה של עבודה.


     

    ''

     

    אנו מקיימות מפגש קבוע של שלוש שעות (ולפעמים יותר) פעם בשבוע. כאמור זו השנה השנייה. שיחות רבות מתקיימות בינינו, אנחנו לומדות ומלמדות (על אף שאני המנחה והמדריכה). ביום מן הימים אוציא ספר שלם ובו אתאר את  המסע המרתק שר' עוברת. או נכון יותר לומר שתינו עוברות שהרי אינני יכולה להפריד עצמי מהתהליך.


    מדי פעם אני שולפת משפט קצר שעלה בשיחתנו, מעלה אותו כאמירה בפני עצמה (לרוב עושה ממנו סטטוס בפייסבוק) ומרחיבה אותו קצת לדיון משמעותי שגם בסטטוס קצר אפשר להפיק ממנו לקחים. סטטוסים אלה שאותם אני מפרסמת בדף שלי 'דיוקן – בדיוק כאן' זוכים להרבה מאד עניין, תגובות ושיח.


    הפעם בחרתי משפט שרק אתמול עלה במפגש שלנו, אותו ארחיב כאן וממנו אגיע גם למחוזות נוספים, ואפילו למשהו מתוך היצירה שלי. שהרי ידוע כבר, כפי שגם הצהרתי בפתחו של הבלוג שלי, שכאן מטרתי לתאר את עבודתי כיוצרת, כאמנית ( וגם כמרצה, מנחה, אוצרת וכו').

    וכך אני שומעת את ר' פתאום שואלת אומרת לי


     "מה דעתך, סיימתי את הציור, או שעלי להמשיך"?


    שאלה מצוינת אמרתי לעצמי בסיפוק רב, אפשר לעשות ממנה מטעמים.


    "אין דבר כזה ציור גמור" אמרתי לה "האמן, הוא זה שמחליט אם הציור גמור. את יכולה היום לסיים את העבודה כי זה מה שאת מרגישה, ואחר כך לראות את העבודה בעוד שבועיים ולחשוב שאת רוצה לעבוד עליה עוד".


    (ר' הנהנה, שהרי היא מכירה את התופעה ועברה אותה לא פעם. ואני? אף פעם לא שבעה. לא אחת קורה שאני פוגשת עבודה שלי לאחר זמן ומרגישה שהייתי רוצה להמשיך ולעבוד עליה. כבר ידוע לי שזהו שיח שאין לו סוף).


    "ציור" אמרתי לה "הוא כמו חבית ללא תחתית. הוא תמיד יכול להיות עוד, הוא תמיד יכול לקבל עוד, הוא תמיד משהו שמכיל אותך, כמה שתצטרכי הוא יהיה שם בשביל שתוכלי להטביע בו עוד חותם משלך".


    ואז הוספתי והבאתי דוגמא יפה.

    מספרים ,למשל, על הצייר האנגלי וילאם טרנר, שכאשר היה מציג תערוכה בטייט גלרי השומרים על סף המוזיאון היו בודקים היטב את כיסיו כדי לוודא שהוא לא מחביא שם מכחולים וצבע. זאת משום שבכל פעם שהיה מגיע לאתר התצוגה, בזמן תליית התערוכה, הוא היה ממשיך ועובד על ציוריו. בעיניו הציורים שלו אף פעם לא היו גמורים.

     


    (הציור הוא של וילאם טרנר ספינת העבדים משנת 1840 - הצייר שהזכרתי אותו בדבריי למעלה)


    http://www.upsite.co.il/uploaded/images/465_8dd964b5f653cb609e9565934a355823.JPG

     

     

    שמעתי ראיון מעניין ברדיו עם ארם גרשוני. צייר ריאליסט קלאסי שמתבונן במציאות ומצייר אותה ברוח הציירים הקלאסיים. המראיין שאל אותו "כמה זמן לוקח לך לסיים ציור" וארם ענה לו " אין דבר כזה ציור גמור, כשאני מחליט לסיים אני מסיים".


    "אז" אמרתי לר' "ציור זה שיח שלך עם עצמך, והוא מתנהל בשפה אחרת ומתקיים שם על הבד. את יכולה להחליט מתי השיח הזה הסתיים". 

    בסוף. הרגשתי שאני חייבת לומר לה עוד דבר אחד.

    "ולעולם אל תתאהבי יותר מדי בציור שלך. כי ברגע שתתאהבי בו תחששי לגעת בו. תמיד תשאירי מקום לספקות, משם מהמקום של הספק באים ועולים הגילויים הכי מסעירים, אלה שמתגלים גם לך. הגילוי הזה הוא סוד הקסם והוא זה שגורם לצייר לחזור ולצייר שוב ושוב".


    "ובכלל" הוספתי ואמרתי לה "זה מסע. המכחול שמשוטט לך על הבד משרטט לך את דרכך במסע שלא נגמר. לא חשוב להגיע. חשוב להיות בדרך".


    "אבל", וזה האבל החשוב שהיה חשוב לי לומר לה. "יש רגע שכן צריך להפסיק כדי שהציור "לא יעלה על גדותיו". אחד הדברים שעושים את הציור בסופו של דבר למה שהוא, הוא הרגע שבו הצייר החליט להפרד ממנו. לסיים. ואז הציור הופך להיות אובייקט פרטי שעומד בפני עצמו.


    עוד אני אומרת לה " צריך להפסיק כדי שהציור לא יעלה על גדותיו" ואני נזכרת בציור של שאגאל שלא הוא קרא "הזמן הוא נהר ללא גדות". יש לי סיפור ארוך ויפה עם ציור זה ואף כתבתי בעקבותיו שיר, שאף פורסם במפגש משוררים שבו עסקנו בשיח שבו משוררים מהדהדים ומתכתבים עם יצירות אמנות.


    חשבתי לעצמי, הזמן אולי הוא נהר ללא גדות, אבל לציור? לציור יש גדות. יש רגע שצריך לעזוב אותו ולהיפרד. להניח לו להיות אובייקט עצמאי שעומד בפני עצמו, שיוצא לשיח התרבותי וממשיך את חייו. לא זה לא נקרא ציור, גמור. כי כמו שאמרתי, אין דבר כזה ציור גמור, ואוי ואבוי אם ציור היה גמור. אבל כן יש ציור שהצייר החליט להיפרד ממנו. מה שאומר שהשיח שהתקיים שם הגיע לידי מיצוי.


    כשאני אומרת להיזהר ש"הציור לא יעלה גדותיו" אני מתכוונת לרגע מאד מיוחד. רגע של קסם שבו הצייר והציור יודעים שהגיע רגע הפרידה. זהו רגע קסום שמתגלה מעצמו בזמן אמת. רגע שבו הצייר צריך להיות קשוב לעצמו, לציור. ולדעת לעזוב ולהיפרד. גם ציור "לא גמור" (כי אין דבר כזה ציור גמור) צריך לדעת  להניח לבעליו.


    מאחר ואני אשה ואם, אני נוטה להשוות זאת לתהליך הסימביוטי והא-סימביוטי שאמור להתקיים במערכת יחסי אם וילדה. ישנו השלב שבו האם ועוברה חד המה, וגם כאשר הוא פורץ לאוויר העולם עדיין מאוחדים הם כסוג של סימביוזה. מרגע הלידה ואולי כל החיים מתקיים תהליך שנקרא א- סימביוזה. תהליך פרידה בריא. תהליך איטי שיש לו שלבים אך הוא אמור להפוך את הילד לאדם עצמאי ואוטונומי. אין זה אומר שהוא לא מחובר בדרך כל שהיא בנפשו לאמו הורתו, אך הוא נפרד. בתורתינו מובא הדבר בצורה מאד נחרצת "ועזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".... רעיון העזיבה הוא תהליך בריא של התנתקות. ואם נחזור לציור, גם כאן צריך להתקיים התהליך הזה. והרי בעצם כל העיסוק שלנו באמנות, הוא סוג של מטאפורה לחיים הנפשיים שלנו.


    אני, כפי שכבר סיפרתי לא פעם, וגם כאן אמרתי זאת, עוזבת ציורים, כי בזמן מסוים חושבת שסיימתי את המלאכה, ואחר כך בלא שתכננתי זאת מראש פוגשת אותם. אם זה בתהליך של סדור ומיון מתוכנן ואם זה סתם תוך כדי חיפושים. עומדת אני אז מול הציור ושומעת, ממש שומעת אותו קורא לי. קורא ואני באה. ומאותו רגע הוא כבר לא מה שהוא היה, הוא עובר מטאמורפזה והופך להיות דבר אחר.


    א ז   י ש   ד ב ר   כ ז ה   צ י ו ר   ג מ ו ר?


    והנה למשל דוגמא

     

     

    ''

      מתוך גוף עבודות דיוקן עצמי - פנים נוף - נורית צדרבוים 2003

     


    הציור הזה, היה אחד מסדרת ציורי דיוקן עצמי שאותם יצרתי במסגרת עבודת המחקר שלי. היה זה בשנת 2003. פרשתי יריעת בד קנבס גדולה (120X140 ) וחשבתי שאני רוצה לראות את דמות פני המשתקפים במראה כסוג של נוף. אפשר לתרגם פנים לנוף ולראות בהם הרים, גאיות, ואדיות, נקיקים וכו'. תלוי איך מסתכלים על הפנים. כל שקע או בקע או קמט יכולים להיות מתורגמים למופע גיאוגרפי. וכך, התבוננתי על הפנים' כל דבר שראיתי הגדלתי הרחבתי ופתחתי.


    הפנים שעליהם הסתכלתי על מנת לצייר היו מבחינתי סוג של קריאת מפה גיאוגרפית. משיכות המכחול היו גדולות ורחבות מאד, הצבעים היו צבעי נוף (שבכלל מזכיר יותר את אירופה ולא את ארצנו הצחיחה משהו), משטחי הצבע היו גדולים ורחבים, ונמהלו אלה באלה. פעולת הציור לא ערכה זמן רב. לאחר מספר שעות של עבודה התבוננתי בו, ראיתי שאין לי מה להגיד שם יותר. עזבתי אותו. לאותו זמן סיימתי. ומאחר ואין אני מותחת בדים על קרשים גלגלתי את הבד והנחתיו בצד. באותו זמן חשבתי שנסתיימה מלאכתי.


    במהלך הזמן, ותוך כדי מפגשים נוספים שהיו לי עם גוף עבודות זה (בעתיד עוד אמצע זמן ומקום לספר על כך), בכל פעם שהתבוננתי בו הבנתי שעוד אחזור אליו. ידעתי שהוא צמא. צמא לעוד משיחות מכחול, לעוד מגע, לעוד עיבוד. משהו ריק בו. חשתי וידעתי שמה שנחשב בעיני אז כסוף פסוק, היה סוף פסוק באותו יום באותו זמן. והוא, כמו עוד רבים מציוריי, חיכה לזמן שלו.


    חלפו שנים אולי כמעט עשור. הציור הזה לא הניח לי. ומאחר ואני טוענת תמיד שכל ציור הוא למעשה בבואה של נוף פנימי. סביר להניח שהנוף הפנימי שלי השתנה. לפיכך חזרתי את הציור "הלא גמור" הזה, והמשכתי לעבוד עליו. ובכל פעם שהמשכתי לעבוד עליו, הוא היה בבחינת 'עדיין לא גמור'. והוא ספג שכבה אחר שכבה. משיכות המכחול השתנו מפעם לפעם, קשת הצבעים התרחבה, המקצב של הקו השתנה ומה שפעם היה משטחי צבע רחבים הפך להיות מקצב קווי ושכבתי. פה ושם נוספו קווי מתאר, יותר חיים יותר אור. עד הרגע שידעתי שאם עכשיו לא אפסיק או אז הוא יעלה על גדותיו. עצרתי וקבעתי סופית את שמו - 'אני תבנית נוף'.

     

    והנה השלבים השונים שהציור עבר. במשך כמה ימים, ובכל יום השתנו פניו ( פני).

     

    היום הראשון


    ''

     

    היום השני

     

    ''

     

    ועוד פרט מהיום השני

     

     

    ''

     

    היום השלישי

     

    ''


    הגיע גם השלב האחרון וזה גם היה הזמן שלו לצאת לתערוכה והשתתף בתערוכה שנקראה 'פרצופה של המדינה'. בינתיים הציור החדש שהפעם עזבתי אותו סופית. באמת יצא לו לחיים חדשים.

     

    סוף.

     

    ''


    חברי המשורר רון גרא, גילה אותו באתר שלי. צלצל אלי וביקש את רשותי להשתמש בו בכריכה לספר השירים החדש שלו 'אח' שיצא בימים אלה. רון יחד עם המעצבת הגראפית של הספר בחרו 'פרט' חלק מתוך הציור, ועתה כפי שאמרתי יצא הציור לחיים משלו. ומשם מכריכת הספר הוא מתבונן בי בעין אחת כאומר, אני לא ציור גמור אני ציור חי, שעבר יחד אתך מסע, שבו  את השתחררת ממני ואני ממך.

     

    ''

    ועכשיו וידוי אישי קטן.

    כאשר ערכתי תמונות אלה כאן לרשימה, הזדמן לי לפגוש בם שוב. חלק מהתמונות שמוצגות כאן בעצם כבר לא קיימות. ואולי כן, אבל נמצאות מתחת לשכבת הציור העליונה. הצילום כאן והצילום בכלל הפך אותן במידת מה לקיימות. אבל הן כמו התמונות באלבום התמונות האישי שלי, מציגות את נעוריה של התמונה שהזדקנה.

    (אלא שההבדל ביני לבין דוריאן גריי, ששם התמונה הזדקנה והוא נשאר צעיר. אצלי/נו שתינו מזדקנות.....)


    ומה הוידוי? כשהתבוננתי בשלבים השונים, התאהבתי מחדש בכל שלב, והאמת שאינני יכולה לומר בשום פנים ואופן מה טוב יותר, והאם בכלל צדקתי שהפכתי בהם עוד ועוד.


    הדבר היחיד שאני כן יכולה להגיד, שזה בדיוק מה שזה אמנות. אמנות זה מצב של רגע, של רוח, של נפש. נגעת נסעת. ולכן כל שלב משקף איזה הלך רוח. כל שלב משקף תמונת נוף פנימית. ובכלל לא משנה לי מה טוב יותר. מה שכנראה שינה לי או משנה הוא התהליך ולבסוף הרגע שבו התהליך מבחינתי נעצר ומסתיים, מסיבות שונות.


    על תהליכי ההשתנות של ציורים שלי כתבתי גם ברשימות הבאות – כל אחת מרשימות אלה מחזקת בדרכה שלה את הנחת היסוד שלי שכותרתה ברשימה זו, שנולדה מתוך שאלתה של ר' 'האם יש דבר כזה ציור גמור'?

     

    רשימות אלה מתארות בדרכן עבודות שבשלב מסויים חשבתי שסיימתי ולאחר מכן התברר שלא כן.

     

    פירקתי והרכבתי – פזל של החיים – או.....

    גילגול הנשמות של ציור

    נאמנה למקור וגם מתווכחת אתו

     

     

    ©כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     


     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/11/12 15:36:

      צטט: זיוה גל 2012-11-27 09:10:08

      איך העולם קטן ואיך הכול נקשר.
      נקודות השקה לוויליאם טרנר למשל:)

      דרך אגב יש לי שיר הנקרא: "והלילה עלה על גדותיו" כמטאפורה כמובן,

      כך הוא גם פותח וכך הוא ממשיך.

      אתמול כשהסתכלתי על הדף שלך עם וילאם טרנר בדיוק על כך חשבתי. והנה הגעת לכאן. העולם קטן, ומה שצריך להקשר נקשר - מסתבר.

      את מוזמנת לשלוח לי לכאן את השיר 'והלילה עלה על גדודתיו'.





        27/11/12 09:10:

      איך העולם קטן ואיך הכול נקשר.
      נקודות השקה לוויליאם טרנר למשל:)

      דרך אגב יש לי שיר הנקרא: "והלילה עלה על גדותיו" כמטאפורה כמובן,

      כך הוא גם פותח וכך הוא ממשיך.




        19/11/12 13:54:

      צטט: milina 2012-11-19 11:19:33

      צטט: milina 2012-11-19 11:17:00

      "שהציור לא יעלה על גדותיו" - אמרתי לה  ,,,,,,,, 

       עד גבול החשיפה אותה האמן מוכן לחשוף 

      מלינה, מצד אחד אני מסכימה אתך, אבל מצד שני אני חייבת לציין שהאמן לא ממש מודע למה שהוא באמת חושף. לכן, זוהי פעולה לא ממש מודעת, לא ממש רצונית. זה סוג של ידיעה פנימית והרגשה.  ושוב את צודקת, זו המוכנות הנפשית הפנימית שלו של כמה הוא מוכן לשחוף. ותודה שבאת.

        19/11/12 11:19:

      צטט: milina 2012-11-19 11:17:00

      "שהציור לא יעלה על גדותיו" - אמרתי לה  ,,,,,,,, 

       עד גבול החשיפה אותה האמן מוכן לחשוף 

        19/11/12 10:09:

      שלום לך "הנוקד" או א' כפי שציינת. תודה שחזרת והוספת עוד עניין לעניין שמתגלגל כאן. משמח אותי לדעת שהדברים שרשמתי כאן עבדו אצליך וגרמו לך לחזור ולשוב ולהגיב. ועכשיו אני מצטרפת לטקטס שלך וכמו שמגיע לך אגיב גם אני. לא שיש לי הרבה מה להוסיף, כי לפעמים כל המוסיף גורע, אבל אנסה.

      צטט: הנוקד 2012-11-18 17:17:33

      חזרתי שוב לבקר, כי אומנם קטונתי מהבן מציורים, אך כמה משפטים שכתבת כאן, הם בסיס מוצק לחיים ולכל תחום.ואתייחס במטוטא, להם כאן.

      כאן, לדעתי אמרת את הדבר המשמעותי והחשוב ביותר. בעיני החיים הם אמנות, ואמנות הם החיים. ולכן כל מה שאני אומרת שקשור לאמנות, הוא בעצם מטאפורה שמצביעה על החיים. בדיוק. ונכון, ונגעת בנקודה הכי נכונה בעיני.

      "אז" אמרתי לר' "ציור זה שיח שלך עם עצמך, והוא מתנהל בשפה אחרת ומתקיים שם על הבד. את יכולה להחליט מתי השיח הזה הסתיים". - ואכן ציור הינו כלי ביטוי של האדם לנבכיו, להרהוריו ולמחשבותו לשיחו והגיגו. מדוייק. ברבים ממאמריי, בדיוק לזה אני מתייחסת. האמנות, היצירה, כל יצירה, וציור במיוחד הם כלשוני 'סיסמוגרף של הנפש'


      בסוף. הרגשתי שאני חייבת לומר לה עוד דבר אחד.

      "ולעולם אל תתאהבי יותר מדי בציור שלך. כי ברגע שתתאהבי בו תחששי לגעת בו. תמיד תשאירי מקום לספקות, משם מהמקום של הספק באים ועולים הגילויים הכי מסעירים, אלה שמתגלים גם לך. הגילוי הזה הוא סוד הקסם והוא זה שגורם לצייר לחזור ולצייר שוב ושוב". - לגבי הספק מעט חלוקים אנו, כי הספק הינו אויב האדם ולא לחינם אמרו מי שאמרו "יום התרת הספקות הוא יום טוב לאדם". כאן אני חייבת לציין, שאני קצת מסתייגת. אני חושבת שתלוי איפה ומתי. יש מקומות שחשוב בהם לקבל החלטות ולעזוב את הספק. אבל אני איני מדברת על הספק. מדברת אני על המקום שבו אנחנו שואלים שאלות. הרי אומרים ש"בשאלת חכם חצי תשובה", היכולת לשאול שאלות מאפשרת תמיד לגלות עוד, להבין עוד, ליצור עוד ולהתפתח. לא אמרתי ספק, אמרתי בחינה, בדיקה, חקירה ושאלת שאלות, כי אם הכל היה מובן מאליו מלכתחילה לא היינו מגלים כלום ולא היינו יוצרים כלום.

      "ובכלל" הוספתי ואמרתי לה "זה מסע. המכחול שמשוטט לך על הבד משרטט לך את דרכך במסע שלא נגמר. לא חשוב להגיע. חשוב להיות בדרך". - ובנקודה זאת אסכים, כי מסע חיי האדם הם מסע ארוך שברגע שמסתיים זה רגע מותו. כך שבכל תהליך חיי האדם, הינו מסע מתמיד של חיפוש דרך. גם כאן בדיוק ונכון. המסע, והשיר היווני הקדום 'הדרך לאיתקה' מתאר זאת יפה מאד. מה שקורה בדרך, כל הזמן , זה החיים. ג'ון לנון אמר פעם ש"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן אותם".

      "אבל", וזה האבל החשוב שהיה חשוב לי לומר לה. "יש רגע שכן צריך להפסיק כדי שהציור "לא יעלה על גדותיו". - ואני היתי משווה אמירתך זו, לאמירתו של החכם מכל אדם "מוסיף דעת מוסיף מכאוב". אי אפשר להתווכח עם החכם מכל אדם, כל מילה שם בקוהלת פנינים על החיים וזה עוד לפני עידן הפסיכולוגים. אבל אל תשכח שבאותה נשימה גם אומרים "גן עדן של שוטים". הידיעה מכאיבה נכון. ובכל זאת אמר חכם אחר, סוקרטס, ושאל "מיהו החכם"? וענה "זה שיודע שאינו יודע"

      ושוב תודה לך על הביקור המחכים כאן. היה מעניין. והיה מעניין להמשיך את המסע שהתחיל בציורים, המשיך ברשימה ומתפתח הלאה בדיונים שמתלווים אליו.

       

        18/11/12 17:17:

      חזרתי שוב לבקר, כי אומנם קטונתי מהבן מציורים, אך כמה משפטים שכתבת כאן, הם בסיס מוצק לחיים ולכל תחום.ואתייחס במטוטא, להם כאן.


      "אז" אמרתי לר' "ציור זה שיח שלך עם עצמך, והוא מתנהל בשפה אחרת ומתקיים שם על הבד. את יכולה להחליט מתי השיח הזה הסתיים". - ואכן ציור הינו כלי ביטוי של האדם לנבכיו, להרהוריו ולמחשבותו לשיחו והגיגו.


      בסוף. הרגשתי שאני חייבת לומר לה עוד דבר אחד.

      "ולעולם אל תתאהבי יותר מדי בציור שלך. כי ברגע שתתאהבי בו תחששי לגעת בו. תמיד תשאירי מקום לספקות, משם מהמקום של הספק באים ועולים הגילויים הכי מסעירים, אלה שמתגלים גם לך. הגילוי הזה הוא סוד הקסם והוא זה שגורם לצייר לחזור ולצייר שוב ושוב". - לגבי הספק מעט חלוקים אנו, כי הספק הינו אויב האדם ולא לחינם אמרו מי שאמרו "יום התרת הספקות הוא יום טוב לאדם".

      "ובכלל" הוספתי ואמרתי לה "זה מסע. המכחול שמשוטט לך על הבד משרטט לך את דרכך במסע שלא נגמר. לא חשוב להגיע. חשוב להיות בדרך". - ובנקודה זאת אסכים, כי מסע חיי האדם הם מסע ארוך שברגע שמסתיים זה רגע מותו. כך שבכל תהליך חיי האדם, הינו מסע מתמיד של חיפוש דרך.

      "אבל", וזה האבל החשוב שהיה חשוב לי לומר לה. "יש רגע שכן צריך להפסיק כדי שהציור "לא יעלה על גדותיו". - ואני היתי משווה אמירתך זו, לאמירתו של החכם מכל אדם "מוסיף דעת מוסיף מכאוב".

       

        17/11/12 22:37:

      צטט: שטוטית 2012-11-15 11:45:38

      קשה איתך נורית

      קשה אך מעניין את תמיד מאתגרת.

       

      אני תמיד מרגישה מתי הציור שלי גמור

      ברם כשהגיעה הדיגיטליה וסרקתי/וצילמתי ציורים שלי

      והעליתי לגלרייה בבלוג שלי

      יש כמה מהם שעברו עיבוד מחדש..

      כמה אמרתי רובם לא.

      תודה

      הי שטוטית. אני שמחה לדעת שאני מאתגרת. ( ואגב, את לא פחות)

      אך לא הבנתי למה התכוונת ב'קשה'.

      ולעניין הציור הגמור, זה בדיוק העניין. ההרגשה של היוצר היא הקובעת. לא הציור, ולא אף כלל אחר, ההרגשה של הצייר זה ולא אחרת.

        15/11/12 11:45:

      קשה איתך נורית

      קשה אך מעניין את תמיד מאתגרת.

       

      אני תמיד מרגישה מתי הציור שלי גמור

      ברם כשהגיעה הדיגיטליה וסרקתי/וצילמתי ציורים שלי

      והעליתי לגלרייה בבלוג שלי

      יש כמה מהם שעברו עיבוד מחדש..

      כמה אמרתי רובם לא.

       

      תודה

        15/11/12 11:06:
      פוסט ותגובות מעניינות, קטונתי אזובון שכמותי להכניס ראשי בין ארזים. אבל אולי לאחר שאתעמק יותר גם לי תהיה אמירה.
        15/11/12 09:55:

      צטט: נעמה ארז 2012-11-13 22:55:48

      גם אני עברתי תהליכים של פירוק והרכבה עם קריאת הפוסט הזה.
      תחילה עלתה בי התנגדות למחשבה שציור לא נגמר אף פעם.
      אחר כך הבנתי שבכל יצירת אומנות מגיע הרגע שהיוצר שם נקודה. הוא בחר לשים אותה. אבל יכול היה להמשיך ולשים אותה במקום אחר בעוד יומיים...
      וזה נכון לגבי כתיבת שירים, סיפורים או מוסיקה.
      נורא מתחברת אל המטבע שטבעת: שהציור לא יעלה על גדותיו. ושוב, זה נכון לגבי כל תחומי היצירה. אני קונה ממך את המטבע הזה בשמחה.
      ודבר נוסף, הזכרת את טרנר, אחד הציירים האהובים עלי מאז שביקרתי בתערוכה שלו בלונדון ושמחתי לפגוש אותו אצלך, מכר ותיק:)
      וגם אהבתי איך הפנים (!!!)  שלך לבשו צורה ופשטו צורה.
      נהניתי עד מאד מהפוסט הזה.

      שלום נעמה יקרה. כמובן וכמו תמיד שמחה שאת כאן. ומתחילה אני מיד מהסוף, ומוסיפה לומר שאני מאד שמחה שנהנית מהרשומה הזאת. יפה היה לעקוב אחרי תהליכי הפירוק וההרכבה שעברת יחד אתי, אתנו, עם הרשומה. ואני מניחה, כפי שאת גם מעידה, שאת מכירה את התהליך הזה מתוך הכתיבה. ואכן, ביחס למטבע הלשוני ש"קנית", הסוד הזה, שהציור לא יעלה על גדותיו, או כל יצירה שהיא, זה הסוד, ושם גם מונח הקסם. כי כמו שקיים הצורך להמשיך ולא להפסיק , איזה כוח מניע שמביא אותך בכל פעם אל היצירה כמישהו אחר, כך צריך שידע היוצר מתי די. בעיני זה הכי קשה. זה רגע קסום, סמוי, לפעמים משברי, זה לדעתי חלק מתהליך ההתבגרות והבשלות של אמן. ולמה הוא קשה כל כך? כי לפעמים היוצר מפסיק דווקא מתוך חוסר נסיון וחוסר ידיעה, וחוסר בטחון. הוא מתבונן ב"פרי יצירתו" מוקסם מעצמו ומיצירתו, מתאהב בה, כל כך מתאהב בה שלא רוצה לגעת בה יותר. אלה הם רגעים שבהם הוא רק שיכור מעצמו וממה שהוא עשה, וייתכן שהוא לא היה מספיק קשוב לבד הציור, ולמה שקורה שם, ואולי גם לא מספיק ביקורתי כלפי עצמו, כדי לבצע תיקונים, או במילים אחרות להמשיך את התהליך. זה מצב אחד של הפסקה שלא בזמן. מצב אחר ומנוגד לו, הוא חוסר בטחון, חוסר השלמה, ורצון לעבוד על העבודה עוד ועוד ולא לדעת אם אכן יכולה היא כבר לעמוד בפני עצמה ולצאת לדרכה. בקיצור, אלא רגעי הכרעה לא פשוטים, אבל שם כל הקסם. זה מביא אותי לטבוע מונח, או משפט חדש ולומר שאולי היצירה נמדדת לא במה שיש בה, אלא במה שהוחלט לא לשים בה. הכוח של האין, והנוכחות של הנעדר. ותודה לך נעמה, שגרמת לי להמשיך ולהרהר בדברים. וברכות לך על הספר החדש, שאני רצה לחנות לקנות.

        15/11/12 09:43:

      צטט: סטאר* 2012-11-13 22:06:56

      נורית יקרה , אוהבת מאוד לקרוא את רשימותייך ואת תהליכי עבודתך ....אשוב לקרוא גם את הקישורים .תודה ובהצלחה

      תודה לך כוכי יקרה, שמחה שאת כאן. מתנצלת על התגובה המאוחרת.

        15/11/12 09:39:

      צטט: ג.ע. 2 2012-11-13 17:42:24

      היי נורית, חזרתי שוב. קראתי בעיון את דבריו של ד"ר אלי אברהמי שצרפת לכאן, ואני חייבת להגיד שהוא דיי קלע למחשבותיי, אלה שהובעו כאן ואלה שלא, וגם הוא עורך השוואה בין סוגי האמנות השונים. אני בהחלט מסכימה עם דעתו בנוגע לפרפקציוניזם. לצערי אני לוקה בזה ובהחלט מודעת לכך שזה גורם לעיכובים שונים כמעט בכל דבר שאני עושה. מספיק קוצו של י' שיהיה לא במקום כדי שאחזור על העבודה מחדש וכו'. זו אמנם בעיה כאילו אחרת מזו שדיברנו עליה, אבל זאת בסופו של דבר זאת כן אותה הבעיה. אבל אצלך, להרגשתי, זה בא מכיוון אחר, דווקא מן הצורך לשנות, להעביר את העבודה המגומרת דאז טרנספורמציה, לאו דווקא לתקן אותה, אלא ממש לשנות אותה, את האווירה שלה ולפעמים אפילו את המסר שלה. בכל מקרה תודה שהבאת את דבריו לכאן והרחבת את הנושא.

      הי גימל יקרה, קוראת נאמנה וסקרנית, משמח אותי לראות עד כמה את נכנסת לעניין ברצינות ( וזאת כבר אמרתי לא פעם). אני חייבת שוב לציין זאת, משום שאחד הדברים שמעניינים אותי כאן כשאני מפרסמת חומרים, זה באמת לגרום לאנשים לחשוב, לדעת קצת יותר, ללמוד וללמד. נכון שאני מעוניינת גם לחשוף את החומרים שלי ( כי זה מה שעושים באמנות) ומבחינתי ניהול בלוג הוא בדיוק כמו ניהול גלריה, זו צורת חשיפה וכניסה לשיח וזו גם כן. כך שכאשר אנשים כותבים דברים מתוך מחשבה עמוקה וידע, זה מרחיב את השיח וזה כאמור מאד משמח אותי. אז הנה את שוב כאן. העלית כאן נקודה מאד מעניינת ועלית גם על הפרט הזה. את צודקת מבחינתי זו לא אובססייה לפרפקציוניזם. זו סוג אחר של צורך, להגיע למקום שבו אני אהיה מרוצה מהעבודה. ונכון, שממרחק של זמן, בכל פעם שאני חוזרת אל היצירה בין אם זה שיר שכתבתי, בין אם זה מאמר שכתבתי ובין אם זה ציור, תמיד אני פתאום רוצה לשנות. זה מפני שאנחנו כל הזמן משתנים, מתפתחים, נקודות המבט שלנו משתנות, ומאחר ואמנות זה בעיקר ביטוי נפשי, נראה לי שזה גם תלוי מצב רוח. יחד עם זה אני חייבת לומר שיש לי גם הרבה הרבה מאד יצירות שאני יודעת שהם בבחינת 'נגעת נסעת'. יש הרבה יצירות שאין לי שום צורך ועניין לגעת בהם וידוע לי שמבחינתי הן 'גמורות'. ודווקא בגלל זה, זה מוכיח לי שכאשר יש יצירה שאני מרגישה שאני כן מעוניינת לעבוד עליה, או לשנות אותה, או להעביר אותה איזה סוג של טרנספורמציה, אז כנראה יש שם משהו שאומר לי את זה. וזה סוד הקסם, וזה סוד השיח שבין הצייר לבין הבד שהוא עומד מולו, כאשר בעצם הבד זה השיקוף של האומן את עצמו, מה שאומר שזה שיח שמתקיים בין 'האני' ל'עצמי', ואילו הציור, או הבד הם רק איזה ביטוי פיזי וחומרי לתהליכים תוך נפשיים. לכן, אני חושבת שגם העיסוק ב' ציור גמור, לא גמור' הוא יותר שיח פנימי נפשי, והבד או הציור הם אלה שמשלמים את המחיר. אבל, שלא יהיה לא מובן, יש יצירות שבשלב מסויים, צריך לדעת לחתום אותן, לסיים וללכת הלאה ( תקראי מה כתבתי לדודי ). ושוב תודה לך שחזרת, ועוררת אותי, ועדדת אותי לומר עוד כמה מילים על העניין.

        15/11/12 09:28:

      צטט: razam-דודי רצם 2012-11-13 14:17:42

      נורית היקרה,

      קראתי בעיון את הפוסט הנוגע בנקודות הרגישות של הצייר ויחסו ליצירותיו.

      הפנמתי מחשבות שהעלו בי תהיות אקוטיות לקראת התערוכה הראשונה שלי בחיי

      אהבתי את המטאפורה על אם ובנה ובהקשר לציור.

      "מאחר ואני אשה ואם, אני נוטה להשוות זאת לתהליך הסימביוטי והא-סימביוטי שאמור להתקיים במערכת יחסי אם וילדה. ישנו השלב שבו האם ועוברה חד המה, וגם כאשר הוא פורץ לאוויר העולם עדיין מאוחדים הם כסוג של סימביוזה. מרגע הלידה ואולי כל החיים מתקיים תהליך שנקרא א- סימביוזה. תהליך פרידה בריא. תהליך איטי שיש לו שלבים אך הוא אמור להפוך את הילד לאדם עצמאי ואוטונומי. אין זה אומר שהוא לא מחובר בדרך כל שהיא בנפשו לאמו הורתו, אך הוא נפרד. בתורתינו מובא הדבר בצורה מאד נחרצת "ועזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".... רעיון העזיבה הוא תהליך בריא של התנתקות. ואם נחזור לציור, גם כאן צריך להתקיים התהליך הזה. והרי בעצם כל העיסוק שלנו באמנות, הוא סוג של מטאפורה לחיים הנפשיים שלנו"

       

      הציור הוא סוג של תרפיה נפשית המאפשרת לצייר להביע את עצמו ולבטא את מסריו דרך מכחולו.

      צייר הקשור לציוריו, למעשה אינו מרפא עצמו...

      נורית,למדתי ממך להניח ליצירה ללבוש בגדים אחרים...

      הציור לעולם אינו סופי עבור הצייר, ברגע שנוצרה היצירה היא נמצאת בזמן מושאל תחת שרביט של הבורא עד ליציאתו מגן העדן ...

      הקהל שרואה את היצירה,עבורו היא מושלמת ואין לגעת בה.

      נוצרה מעין "החתמה" בין הציור למתבונן .(כ"טאבולה ראסה"),המתבונן נכנס לציור עם אמוציות שמאפיינות את אישיותו ואין לצייר יכולת לשלוט בזה.... לכן עבורו זה מושלם למרות שהיוצר חושב אחרת...

      הדוגמה היפה שאני מצטט ממך מאוד אהבתי וממחישה את מאבקו הפנימי של הצייר.

      "אז הוספתי והבאתי דוגמא יפה.

      מספרים ,למשל, על הצייר האנגלי וילאם טרנר, שכאשר היה מציג תערוכה בטייט גלרי השומרים על סף המוזיאון היו בודקים היטב את כיסיו כדי לוודא שהוא לא מחביא שם מכחולים וצבע. זאת משום שבכל פעם שהיה מגיע לאתר התצוגה, בזמן תליית התערוכה, הוא היה ממשיך ועובד על ציוריו. בעיניו הציורים שלו אף פעם לא היו גמורים".

       

      הלקח עבורי מהסיפור של האמן "וילאם טרנר",אני אישם את הרעיון בתערוכה הקרובה שלי בדצמבר.

      אני אעמיד שומרים שיבדקו את המבקרים לבל ימצאו בכיסיהם עפרונות ציור, כדי למנוע מהם לשנות את ציוריי.חיוך

      דודי היקר, כרגיל, אני מתנצלת שאני מגיבה קצת באיחור. אבל יוצא שהרבה פעמים הלו"ז שלי קובע ואומר את המילה האחרונה. ברור שלתגובות מהסוג של תגובותיך לא מספיק להגיח בקלילות ל'קפה', לשרבט מילה או שתיים , ולהמשיך הלאה. אתה משקיע בקריאה, משקיע מחשבה, משקיע בתגובה - מגיעה לך התייחסות רצינית. ובשביל כזאת אני צריכה זמן. וכשהוא מגיע, אני כאן. מקווה שתזכור לחזור לבדוק אם הגבתי ותמצא כאן את תשובתי. ראשית אני מברכת אותך על תערוכתך הראשונה. אני מלווה אותך בשיחות בינינו לאורך התהליך, ואני בטוחה שזה צעד ענק וחשוב. אתמול רק ציירת לך לתומך בדוכן הקטן שלך, ובצניעות תלית תערוכה 'על חבל דק' בשוק ההומה, שלשום רק העזת לפרסם בדחילו ורחימו ב'קפה' - ומחר תערוכת יחיד ראשונה. כי מה שאמור לקרות אכן קורה. ובינתיים, אתה אומר לי כאן שגם ברגעים אלה, הרשומה הזאת שלי תרמה לך עוד משהו. שאני לא אשמח? בטח שכן. ואכן, תהליך הפרידה של הצייר מהציור הוא תהליך וזה סיפור לא פשוט, אף פעם לא פשוט. בכל מקרה צדקת לגמרי, כאשר מסגרת את היצירות, תלית אותם בתערוכה, חשפת בפני אנשים. אז זהו זה. זה מה שיש עד כאן.

      אגב, צריך להגיד, ואת זה משום מה לא כתבתי ברשמתי, שאחד מסודותה יצירה, המניעים של היוצר לשוב ליצור עוד ועוד ועוד, זה בדיוק משום שהוא בעצם לא מגיע לשובע באף ציור. נוצר ציור, נגיד שהצייר החליט שהוא נפרד ממנו, אבל בתוכו נשאר משהו לא שלם, הצורך להגיד עוד פעם, או עוד משהו, או אחרת. זה בדיוק המעיין הנובע של היצירה - ברגע שזה לא קיים אצל הצייר, נגמרת היצירה והוא גמר להיות אמן יוצר. צריך את הגעגוע התמידי הזה, צריך את תחושת האי שובע, צריך שהצייר ירגיש תמיד איזה חסר שאותו הוא ממלא באמצעות הציור הבא, ואחריו הבא וכן הלאה.

      וכן, כשאתה בודק את הכיסים של האנשים בתערוכה שלך, אני מציעה שתבדוק אם יש להם כסף בכיסים ולא עפרונות. כדי שיקנו ברוחב כיס וברוחב לב את כל העבודות שלך, ותפרד מהם לשלום. הם יצאו לדרכם, ואתה תוליד חדשות.

       

       

       

       

       

        13/11/12 22:55:

      גם אני עברתי תהליכים של פירוק והרכבה עם קריאת הפוסט הזה.
      תחילה עלתה בי התנגדות למחשבה שציור לא נגמר אף פעם.
      אחר כך הבנתי שבכל יצירת אומנות מגיע הרגע שהיוצר שם נקודה. הוא בחר לשים אותה. אבל יכול היה להמשיך ולשים אותה במקום אחר בעוד יומיים...
      וזה נכון לגבי כתיבת שירים, סיפורים או מוסיקה.
      נורא מתחברת אל המטבע שטבעת: שהציור לא יעלה על גדותיו. ושוב, זה נכון לגבי כל תחומי היצירה. אני קונה ממך את המטבע הזה בשמחה.
      ודבר נוסף, הזכרת את טרנר, אחד הציירים האהובים עלי מאז שביקרתי בתערוכה שלו בלונדון ושמחתי לפגוש אותו אצלך, מכר ותיק:)
      וגם אהבתי איך הפנים (!!!)  שלך לבשו צורה ופשטו צורה.
      נהניתי עד מאד מהפוסט הזה.

        13/11/12 22:06:
      נורית יקרה , אוהבת מאוד לקרוא את רשימותייך ואת תהליכי עבודתך ....אשוב לקרוא גם את הקישורים .תודה ובהצלחה
        13/11/12 17:42:
      היי נורית, חזרתי שוב. קראתי בעיון את דבריו של ד"ר אלי אברהמי שצרפת לכאן, ואני חייבת להגיד שהוא דיי קלע למחשבותיי, אלה שהובעו כאן ואלה שלא, וגם הוא עורך השוואה בין סוגי האמנות השונים. אני בהחלט מסכימה עם דעתו בנוגע לפרפקציוניזם. לצערי אני לוקה בזה ובהחלט מודעת לכך שזה גורם לעיכובים שונים כמעט בכל דבר שאני עושה. מספיק קוצו של י' שיהיה לא במקום כדי שאחזור על העבודה מחדש וכו'. זו אמנם בעיה כאילו אחרת מזו שדיברנו עליה, אבל זאת בסופו של דבר זאת כן אותה הבעיה. אבל אצלך, להרגשתי, זה בא מכיוון אחר, דווקא מן הצורך לשנות, להעביר את העבודה המגומרת דאז טרנספורמציה, לאו דווקא לתקן אותה, אלא ממש לשנות אותה, את האווירה שלה ולפעמים אפילו את המסר שלה. בכל מקרה תודה שהבאת את דבריו לכאן והרחבת את הנושא.
        13/11/12 14:17:

      נורית היקרה,

      קראתי בעיון את הפוסט הנוגע בנקודות הרגישות של הצייר ויחסו ליצירותיו.

      הפנמתי מחשבות שהעלו בי תהיות אקוטיות לקראת התערוכה הראשונה שלי בחיי

      אהבתי את המטאפורה על אם ובנה ובהקשר לציור.

      "מאחר ואני אשה ואם, אני נוטה להשוות זאת לתהליך הסימביוטי והא-סימביוטי שאמור להתקיים במערכת יחסי אם וילדה. ישנו השלב שבו האם ועוברה חד המה, וגם כאשר הוא פורץ לאוויר העולם עדיין מאוחדים הם כסוג של סימביוזה. מרגע הלידה ואולי כל החיים מתקיים תהליך שנקרא א- סימביוזה. תהליך פרידה בריא. תהליך איטי שיש לו שלבים אך הוא אמור להפוך את הילד לאדם עצמאי ואוטונומי. אין זה אומר שהוא לא מחובר בדרך כל שהיא בנפשו לאמו הורתו, אך הוא נפרד. בתורתינו מובא הדבר בצורה מאד נחרצת "ועזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".... רעיון העזיבה הוא תהליך בריא של התנתקות. ואם נחזור לציור, גם כאן צריך להתקיים התהליך הזה. והרי בעצם כל העיסוק שלנו באמנות, הוא סוג של מטאפורה לחיים הנפשיים שלנו"

       

      הציור הוא סוג של תרפיה נפשית המאפשרת לצייר להביע את עצמו ולבטא את מסריו דרך מכחולו.

      צייר הקשור לציוריו, למעשה אינו מרפא עצמו...

      נורית,למדתי ממך להניח ליצירה ללבוש בגדים אחרים...

      הציור לעולם אינו סופי עבור הצייר, ברגע שנוצרה היצירה היא נמצאת בזמן מושאל תחת שרביט של הבורא עד ליציאתו מגן העדן ...

      הקהל שרואה את היצירה,עבורו היא מושלמת ואין לגעת בה.

      נוצרה מעין "החתמה" בין הציור למתבונן .(כ"טאבולה ראסה"),המתבונן נכנס לציור עם אמוציות שמאפיינות את אישיותו ואין לצייר יכולת לשלוט בזה.... לכן עבורו זה מושלם למרות שהיוצר חושב אחרת...

      הדוגמה היפה שאני מצטט ממך מאוד אהבתי וממחישה את מאבקו הפנימי של הצייר.

      "אז הוספתי והבאתי דוגמא יפה.

      מספרים ,למשל, על הצייר האנגלי וילאם טרנר, שכאשר היה מציג תערוכה בטייט גלרי השומרים על סף המוזיאון היו בודקים היטב את כיסיו כדי לוודא שהוא לא מחביא שם מכחולים וצבע. זאת משום שבכל פעם שהיה מגיע לאתר התצוגה, בזמן תליית התערוכה, הוא היה ממשיך ועובד על ציוריו. בעיניו הציורים שלו אף פעם לא היו גמורים".

       

      הלקח עבורי מהסיפור של האמן "וילאם טרנר",אני אישם את הרעיון בתערוכה הקרובה שלי בדצמבר.

      אני אעמיד שומרים שיבדקו את המבקרים לבל ימצאו בכיסיהם עפרונות ציור, כדי למנוע מהם לשנות את ציוריי.חיוך

       

       

       

        13/11/12 01:54:

      צטט: בובימה 2012-11-13 00:45:02

      מרשים עד מאוד

      תודה שמעון,

        13/11/12 00:45:
      מרשים עד מאוד
        12/11/12 23:28:

      צטט: כִּשְׁ-רוֹנִית 2012-11-12 23:20:55

      יודעת היטב על מה כתבת כאן עברתי תהליך דומה לזה בלימודי האמנות שלי. (:

      אצלי התהליך הזה לא נגמר, ובכלל, תמיד היצירה האחרונה שלי, היא המורה הכי טובה שלי.

        12/11/12 23:20:
      יודעת היטב על מה כתבת כאן עברתי תהליך דומה לזה בלימודי האמנות שלי. (:
        12/11/12 23:13:

      כידוע, בעולם הוירטואלי המרחבים הם אין סופיים. רבים מחבריי יודעים שכאשר אני מסיימת לכתוב רשומה, אני מיד עושה לה גם העברה וקישור לפייסבוק. ובכן, שלחתי את הרשימה הזאת גם לשם, וכמו שכבר קרא לי לא פעם, הגיעו לשם כמה תגובות מעניינות במיוחד. תגובות שמעשירות את הרשימה ומרחיבות אותה.

      אחד החברים שלי ד"ר אלי אברהמי, פסיכותרפיסט עוקב מדי פעם אחר רשימותיי, וכשהוא מוצא בהם עניין מטעמו הוא מגיב בעניין ובהרחבה. כך עשה גם הפעם. ביקשתי את רשותו לצרף את התגובה שלו לכאן, משום שלדעתי היא מרחיבה ומעשירה את הדיון. הוא כמובן אישר ואלה הם דבריו:

      "הי נורית
      לדעתי, ציור, כמו שיר, וכמו פרויקט בהיי-טק, אינו יכול לעולם להיות "גמור", מושלם, מצוין וכו'. וזה לא רק האגדה האורבנית [?] על מיכאלאנג'לו ששבר חתיכה בבוהן של הפסל "דויד". הנושא קשור בכמה רבדים.
      ברובד היותר קונקרטי, למשל ניהול פרויקטים, אנו יודעים ש"המצוין הוא האויב של הטוב". ובהקשר זה, מדובר בהישמרות מאובססיה לשלמות שתגרום לפרוייקט לא לעמוד בלוחות זמנים ולחרוג בהרבה מהתקציב הנתון, ולא להגיע "לשוק" בזמן. גם במעשה האומנות, פירוש האובססיה למצויין הוא שלעולם לא יהיה מעשה אומנות [למשל ציור] שניתן להציג אותו, שלא לדבר על למכור אותו.
      ועדיין בעולם הקונקרטי, אך הסמוי יותר, אנו יודעים שכאשר אנו כותבים, למשל מאמר [זוכרת?] והוא נראה לנו טוב ושלם, אם נחכה שבועיים עד חודש ונחזור אליו, נמצא הרבה מה לתקן. מדוע, כי עכשיו הוא נראה לנו "חדש". כי זווית ראייתנו השתנתה. קל וחומר לגבי מעשה אומנות [ציור, שירה וכו']. שציור שעזבתי לתקופת זמן, כשאחזור אותו אראה אותו אחרת, ולו בגלל שאני עברתי שינוי. בבחינת "לא ניתן לחצות את אותו נהר פעמיים". כי לא מדובר רק מדובר במים "אחרים" אותם אני פוגש בחצייה השנייה, אלא בעובדה שחוויתי את החצייה הראשונה כ "לוח חלק", אז, ועכשיו, חווית בחצית הנהר השנייה "הלוח" כבר מלא בחוויה הקודמת.
      ומנקודת מבטי, מהפסיכולוגיה האנושית, מדובר על בעיה רגשית של קושי בקבלת החלטות – כאן, מתי הציור גמור? למשל בדוגמה של טרנר, שלעולם מנסה לתקן ציורים, אפילו כשהם כבר במוזיאון, מעשה שנראה לי כקיצוני אפילו בהשוואה לאומנים, ונובעת מבעיה נפשית [שכמובן לא אנתח כאן. קטונתי].

      וכך, מזווית ראייתי כפסיכותרפיסט, אומר שהציור לעולם אינו גמור, על פי הגדרה. תהייה זו לכן, בעייתו של האומן\ית להחליט מתי הוא מוותר על השלמות הבלתי אפשרית להשגה, להיפרד מהציור, ולהתגבר על חווית האבל. אבל הנובע בהכרח מהויתור על החלום לייצר את מעשה האומנות המושלם.
      ואולי זו גדולתו של פסל ששובר את קצה בוהנו של "דויד". היכולת להכיר בחוסר המושלמות שלנו כבני אדם"

        11/11/12 00:12:

      צטט: ג.ע. 2 2012-11-09 23:44:24

      נורית היקרה, כידוע לך, אני לומדת ממך המון איך לנסות להתייחס לתמונות, לנסות להבין שהם משקפות מצב פנימי ומנסות להגיד משהו, ולאו דווקא להיות "יפות" במובן המקובל. מצד שני, מכיוון שרשימה זו עוסקת במה שרוב רשימותייך עוסקות - בתהליך היצירה, ומכיוון שגם אני עוסקת כתחביב שהוא ממש הכרח מבחינתי ביצירה (כתיבת שירים והלחנה), אני חושבת שבכל זאת יש איזשהו הבדל בין המפגש של הצופה, הקהל, לבין סוגי יצירות שונות. אם את רואה מופע של זמר כלשהו למשל, או של להקת מחול אפילו, אז מה שאת רואה באותו הרגע - זו היצירה לאותו הרגע, אבל מאוד ייתכן שאם תלכי לאותו המופע בדיוק ממש למחרת, אם המופע מתקיים בתנאים אחרים, למשל אינטימיים יותר, יכול להיות שהוא יתקיים אחרת מבחינות מסוימות, ושבמהלכו יקרו עוד דברים או יהיו כמה דברים שיקבלו ביטוי קצת אחר מאותו מופע שראית ממש אתמול. אז מצד אחד, המופע שאת רואה באותו הרגע - הוא המופע המוגמר לאותו הרגע - שזה כמו התמונה, אבל מצד שני, הביטויים בו יכולים להשתנות תוך כדי המופעים. כשאני צופה בתמונה, אז התמונה מבחינתי בזמן הצפייה היא אותה התמונה. אם למשל אבוא למוזיאון יום אחרי יום, סביר שהתמונה לא תשתנה תוך כדי התערוכה, ואם העמקתי בה מספיק זמן בביקור הקודם (הכל כמובן תיאורי, כי אני בינתיים לא פוקדת מוזיאונים), סביר שבביקור הבא אולי אמצע בה עוד דברים, אבל ברובה היא תישאר מה שראיתי אתמול. בתמונה, למרות כל מה שאני לומדת כאן ממך, אני צריכה שקודם כל יהיה בה משהו "יפה" בעיניי. לפעמים היפה הוא הצבעים, לפעמים היכולת המדהימה בעיניי (וכבר דנו בזה בינינו) בלראות פרטים ובדייקנות - לצייר משהו שכל כך דומה לצילום, ולפעמים הנושא. אבל ככה זה אם אני מסתכלת על תמונה במחשבה של "מה למשל הייתי רוצה לתלות אצלי בבית". גם במוסיקה אנחנו רואים הרבה פעמים שאמן בוחר בשלב מסוים לשיר עיבוד שונה לגמרי לשיר המוכר שלו. להוציא ממנו משהו אחר, כמו שאת משנה תמונה. לפעמים אני אוהבת את השינוי, ולפעמים אני אוהבת דווקא את המוכר והאהוב. יש כאן הבדל גדול מאוד בין מה שהאמן מרגיש לבין מה שאני כקהל מרגישה, ולא תמיד יש סימטריה בין שנינו. אבל גם אצל האמן המוסיקאי - זה תהליך שהוא עבר עם אותה היצירה (בין שהוא היוצר או רק המבצע), ובזה זה דומה למה שאת מציגה. אז יש ואין דמיון בין מוסיקה וריקוד לבין ציור. אולי יותר יש, ובכל זאת בעולמות הבמה הדברים קצת יותר דינמיים, לפחות מבחינת המהירות שלהם. לכן, לא נותר לי אלא להסכים את רוב דברייך. ובאשר לתהליך שהתמונה שלך עברה, אני חייבת להגיד שזה נראה לי מאוד אמיץ להרחיב ולהגדיל כל תו וקמט בפנייך. מבחינת הגדרות היופי שלי, התמונה הראשונה היא לא "יפה" במובנים שלי. וזה בהחלט גם בגלל בחירת הצבעים (אוהבת ירוקים רק בנוף, בד"כ לא אוהבת ירוק). ודווקא החל משלב "היום השני" קורים בה דברים שמתחילים להיות לי נעימים יותר לעין, גם בגלל הצבעים החמים שמוספים אליה, וגם בגלל ריכוך התווים, שהוגדל על ידך בתמונה הראשונה. וכך עד שלביה האחרונים, שם היא הופכת להיות נעימה מאוד לעין. אם אמשיך, אגיד, שמכיון שאת מכוונת לתהליך נפשי, אז תמיד כשאת מציגה את הדיוקנאות האלה עולות לי הרבה שאלות: למה למשל את מקשקשת קווים על העין או על המצח או על האף, למה את מטשטשת על ידי אלמנט מסוים פרט מסוים וכו'? כי כמו שאת יודעת, גם אותי מעניין מאוד הצד הפסיכולוגי. אבל גם כאן צריך לדעת לפעמים מתיי לעצור ולעשות את העבודה עם עצמי ומתי לחתור לדיון על כל פרט. כי הרי בסופו של דבר גם האמן לא תמיד רוצה לפרשן כל פרט בעבודה, וגם בגלל שכשנותנים לכל פרט ופרט תפקיד פסיכולוגי כל כך משמעותי (בציור וגם בחיים עצמם), אז זה יכול להפוך את החיים לבלתי אפשריים. טוב, זה היה נאום קצת ארוך, אבל עוררת אותי להגיב על כמה נושאים.

      גימל, צחקתי לעצמי. כתבתי כאן בכותרת "שהציור לא יעלה על גדותיו" והנה קיבלתי כאן תגובה שכמעט עלתה על גדותיה. הבנתי את רצף ההגיגים שהעלית כאן. אתייחס רק לסוף דברייך, שהרי שם את שואלת. ובכן, זה לא מדוייק לומר שאני מכוונת לתהליך נפשי. אני מכוונת ליצירה ולציור. פעולת היצירה היא זו שמעניינת אותי בזמן אמת. זה נכון שאני יודעת, וכל אחד יודע, שהעיסוק בפעולות יצירה ובציור אלה הם דברים שמקורם בנפש, אך זה לא מעסיק אותי כשאני יוצרת. וגם לאחר היצירה אינני מנסה לפרש ולנתח את מה שעלה ( אלא אם כן אני עוסקת במחקר). גם ברשומות שלי כאן לכל אורך הדרך אינני מנתחת יצירות, אני מדברת על תהליכים ועל החוויה שלי בתהליכי יצירה, תוך שאני מתעדת. בכל מקרה תודה לך גם הפעם על ההתייחסות הרצינית והמתעניינת.

        10/11/12 23:48:

      צטט: rachely111 2012-11-10 14:06:10

      וואוו כמה אני מזדהה איתך בכל מילה נורית, אין ציור גמור וגם אני אוהבת את השלבים ולראות אותם, וחייכתי כשכתבת ששתיהן מזדקנות את והציור, אימרה יפה, ועוד משהו גם אני מתאהבת בציורים שלי , ואני יודעת שכך הם האמנים. תודה נורית ושבוע טוב לך.

      רחלי תודה.

        10/11/12 14:06:
      וואוו כמה אני מזדהה איתך בכל מילה נורית, אין ציור גמור וגם אני אוהבת את השלבים ולראות אותם, וחייכתי כשכתבת ששתיהן מזדקנות את והציור, אימרה יפה, ועוד משהו גם אני מתאהבת בציורים שלי , ואני יודעת שכך הם האמנים. תודה נורית ושבוע טוב לך.
        9/11/12 23:44:
      נורית היקרה, כידוע לך, אני לומדת ממך המון איך לנסות להתייחס לתמונות, לנסות להבין שהם משקפות מצב פנימי ומנסות להגיד משהו, ולאו דווקא להיות "יפות" במובן המקובל. מצד שני, מכיוון שרשימה זו עוסקת במה שרוב רשימותייך עוסקות - בתהליך היצירה, ומכיוון שגם אני עוסקת כתחביב שהוא ממש הכרח מבחינתי ביצירה (כתיבת שירים והלחנה), אני חושבת שבכל זאת יש איזשהו הבדל בין המפגש של הצופה, הקהל, לבין סוגי יצירות שונות. אם את רואה מופע של זמר כלשהו למשל, או של להקת מחול אפילו, אז מה שאת רואה באותו הרגע - זו היצירה לאותו הרגע, אבל מאוד ייתכן שאם תלכי לאותו המופע בדיוק ממש למחרת, אם המופע מתקיים בתנאים אחרים, למשל אינטימיים יותר, יכול להיות שהוא יתקיים אחרת מבחינות מסוימות, ושבמהלכו יקרו עוד דברים או יהיו כמה דברים שיקבלו ביטוי קצת אחר מאותו מופע שראית ממש אתמול. אז מצד אחד, המופע שאת רואה באותו הרגע - הוא המופע המוגמר לאותו הרגע - שזה כמו התמונה, אבל מצד שני, הביטויים בו יכולים להשתנות תוך כדי המופעים. כשאני צופה בתמונה, אז התמונה מבחינתי בזמן הצפייה היא אותה התמונה. אם למשל אבוא למוזיאון יום אחרי יום, סביר שהתמונה לא תשתנה תוך כדי התערוכה, ואם העמקתי בה מספיק זמן בביקור הקודם (הכל כמובן תיאורי, כי אני בינתיים לא פוקדת מוזיאונים), סביר שבביקור הבא אולי אמצע בה עוד דברים, אבל ברובה היא תישאר מה שראיתי אתמול. בתמונה, למרות כל מה שאני לומדת כאן ממך, אני צריכה שקודם כל יהיה בה משהו "יפה" בעיניי. לפעמים היפה הוא הצבעים, לפעמים היכולת המדהימה בעיניי (וכבר דנו בזה בינינו) בלראות פרטים ובדייקנות - לצייר משהו שכל כך דומה לצילום, ולפעמים הנושא. אבל ככה זה אם אני מסתכלת על תמונה במחשבה של "מה למשל הייתי רוצה לתלות אצלי בבית". גם במוסיקה אנחנו רואים הרבה פעמים שאמן בוחר בשלב מסוים לשיר עיבוד שונה לגמרי לשיר המוכר שלו. להוציא ממנו משהו אחר, כמו שאת משנה תמונה. לפעמים אני אוהבת את השינוי, ולפעמים אני אוהבת דווקא את המוכר והאהוב. יש כאן הבדל גדול מאוד בין מה שהאמן מרגיש לבין מה שאני כקהל מרגישה, ולא תמיד יש סימטריה בין שנינו. אבל גם אצל האמן המוסיקאי - זה תהליך שהוא עבר עם אותה היצירה (בין שהוא היוצר או רק המבצע), ובזה זה דומה למה שאת מציגה. אז יש ואין דמיון בין מוסיקה וריקוד לבין ציור. אולי יותר יש, ובכל זאת בעולמות הבמה הדברים קצת יותר דינמיים, לפחות מבחינת המהירות שלהם. לכן, לא נותר לי אלא להסכים את רוב דברייך. ובאשר לתהליך שהתמונה שלך עברה, אני חייבת להגיד שזה נראה לי מאוד אמיץ להרחיב ולהגדיל כל תו וקמט בפנייך. מבחינת הגדרות היופי שלי, התמונה הראשונה היא לא "יפה" במובנים שלי. וזה בהחלט גם בגלל בחירת הצבעים (אוהבת ירוקים רק בנוף, בד"כ לא אוהבת ירוק). ודווקא החל משלב "היום השני" קורים בה דברים שמתחילים להיות לי נעימים יותר לעין, גם בגלל הצבעים החמים שמוספים אליה, וגם בגלל ריכוך התווים, שהוגדל על ידך בתמונה הראשונה. וכך עד שלביה האחרונים, שם היא הופכת להיות נעימה מאוד לעין. אם אמשיך, אגיד, שמכיון שאת מכוונת לתהליך נפשי, אז תמיד כשאת מציגה את הדיוקנאות האלה עולות לי הרבה שאלות: למה למשל את מקשקשת קווים על העין או על המצח או על האף, למה את מטשטשת על ידי אלמנט מסוים פרט מסוים וכו'? כי כמו שאת יודעת, גם אותי מעניין מאוד הצד הפסיכולוגי. אבל גם כאן צריך לדעת לפעמים מתיי לעצור ולעשות את העבודה עם עצמי ומתי לחתור לדיון על כל פרט. כי הרי בסופו של דבר גם האמן לא תמיד רוצה לפרשן כל פרט בעבודה, וגם בגלל שכשנותנים לכל פרט ופרט תפקיד פסיכולוגי כל כך משמעותי (בציור וגם בחיים עצמם), אז זה יכול להפוך את החיים לבלתי אפשריים. טוב, זה היה נאום קצת ארוך, אבל עוררת אותי להגיב על כמה נושאים.

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין