האם יש מה שמאפיין את התרבות הצרכנית, התחרותית, ואת עודף אמצעי התקשורת בחיינו יותר מתחרות 'צרצר פיס', שבה מתבקשים משוררים לחבר שיר שאורכו 140 תווים? 

התחרות הזו היא ביטוי נפלא של הפרעת הקשב העולמית המאפיינת את תרבות המאה העשרים-ואחת. זו תרבות הנגועה בעודף אמצעי תקשורת, בעודף מידע ובחוסר יכולת להכיל את העודף הזה, המתבטא בקשיי קריאה וכתיבה וביטוי מילולי, ובהצטמצמות השפה למסרים קצרצרים ופשוטים בשפה דלה. 

כמה טוב שנותרו עוד משוררים, כמו אגי משעול, היודעים לכתוב יותר מ-140 תווים, ולהציג בשפת בני-אדם רעיונות ומחשבות מורכבים יותר מהודעות SMS. אגי ידעה תמיד לזהות את השינויים והחידושים בשפה המדוברת, ולשלב אותם בטבעיות בשיריה. אנחנו חברים מזה שלושים שנה, ואני נרגש כבר עכשיו מן המפגש הצפוי לנו בעוד חודשיים בבולגריה, בסדנת 'אימון רגשי ושירה' שננחה כאן יחד. 

השיר 'היי, קו' לקוח מספרה האחרון של אגי, 'סידור עבודה' (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בהרבה הומור מזכירה לנו אגי ששירת ההיקו היפנית ידעה כבר מזמן לצמצם את השיר להרבה פחות מ-140 תווים, מבלי להפוך אותו לבנאלי או פשטני. כבר בכותרת השיר היא לועגת לנו מעט על הרצון לקצר, כשהיא מחלקת את המלה 'הייקו' לשתיים "היי, קו", ורומזת על תרבות ה"היי, ביי" שלנו. 

בבית הראשון אגי מדגימה את יכולתה בכתיבת שיר הייקו לפי כל הכללים: 17 הברות (המייצגות את יחידות הזמן בשפה היפנית), הנפתחות במלה המציינת את עונת השנה. גם בתכנים הוא מציג לכאורה מסר פשוט, שבקריאה שניה מעורר מחשבה והפתעה. לרגע אנו יכולים לחשוב שזו פרודיה על הפשטות המוגזמת של שירי ההייקו, המתארים פיסת מציאות בנאלית לכאורה, אבל בקריאה שניה נמצא ב"כְּפָר קָטָן שֶׁאַף אֶחָד לֹא עוֹשֶׂה בּוֹ שׁוּם דָּבָר" את תמצית החשיבה הבודהיסטית או הטאואיסטית על היכולת להרפות מן העשיה ולאפשר למבטנו לבהות. זו אותה בהיה שאגי רואה בה טכניקה בסיסית לכתיבת שירה. 

הבית השני, במכוון, אינו עונה על הכללים של ההייקו הקלאסי. הוא אינו מתאר את עונת השנה ויש הו הרבה יותר הברות ממה שמקובל בשיר הייקו. אבל למרות שהשיר אינו עונה על הדרישות הצורניות של ההייקו, תוכנו מרתק, וכל שורה בו מבטאת תחושה גופנית (תחושת העור בשורה הראשונה, תחושת הראיה בשורה השניה ותחושת השמיעה בשורה השלישית). התיאור המפתיע של השמים הריקים, המתמלאים במה שאינו גשמי, ב"קוֹלוֹת שֶׁל אֳרָנִים", שב ומעניק משמעות חדשה לשורה הראשונה: "כַּמָּה קָרִיר מַשַּׁב הָרוּחַ". 

מה שמחבר בין הבית הראשון לבית השני, או בין שירת ההייקו הקלאסית לשירה החדשה, ה'רזה', ה'צרצרית', אינו התכנים והצורות אלא השינוי הטכנולוגי. בבית הראשון "חָכָם סִינִי עַתִּיק סִמֵּס" (כלומר שלח הודעת SMS בטלפון הסלולרי שלו), ובתגובה "שְׁכֵנוֹ צִיֵּץ" (כלומר כתב לכל מכותביו הודעה בטוויטר) בבית השני. 

בהומור הלא-ציני שלה מזכירה לנו אגי שהטכנולוגיה היא רק אמצעי טכני להעברת מסרים ורכילות, שבזכותם הפכו בני-האדם מעדר קופים קטן לקבוצת כוח השולטת בעולם כולו. אבל הכוח הזה, המאפשר לנו לשלוט ולחמוס ולהרוג ולשבש, אינו משפיע כלל על התוכן המיוחד שהופך אותנו לבני-אדם, על השירה. 

בצעירותה למדה אגי בסדנה של יהודה עמיחי, ואולי לא במקרה היא מתכתבת בשיר הזה עם שורה ידועה משירו 'מעין אחרית הימים': "הָאִישׁ תַּחַת תְּאֵנָתוֹ טִלְפֵּן לָאִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ". בשיר של אגי חכם אחד שולח הודעת SMS, ובתגובה שכנו שולח הודעה בטוויטר למאות רבות של עוקבים, ונכדתה הקטנה, שנולדה אל תוך עולם הפייסבוק "מוֹחֵאת כַּפַּיִם" ומעניקה "לַיְק לַיְק לִשְׁנֵיהֶם". 

השיר הזה, שמחבר בין "חָכָם סִינִי עַתִּיק" לבין תינוקת של המאה העשרים-ואחת, ומלגלג בטוב לב על ההתמכרות שלנו לטכנולוגיה הפוגמת ביכולת קשב שלנו, הוא גם מניפסט מרתק על השירה ועל התפקיד הרגשי שלה בחיינו שאינו מותנה באמצעים טכניים ואפילו לא בהתפתחויות היסטוריות. בזמן שצעצועי התקשורת מייצגים 'קידמה' שיש לה תפקיד שימושי בחיינו, השירה מיותרת לחלוטין, ולכן היא מייצגת את מותר האדם. השירה מבטאת את היכולת הרגשית שלנו לפרש את העולם בדרכנו, לחלוק בפירוש הזה עם אחרים, ובכך ליצור מעין ברית-סתרים שהיא המקום הבטוח שלנו בעולם המציאות המשתנה ומעורר חרדה. 

מדי בוקר, כשאני בוהה מבעד לחלון חדר השינה שלנו, המשקיף אל נוף הכפר, אני רואה שיר הייקו חדש הנרקם מול עיני, ואפשר לבטא אותו בשלוש מלים: סתיו, כפר, עננים:  

ואני יוצא אל הליכת הבוקר שלי, נשאב לעבר העננים הגולשים מעל לנהר.  

ואני מתבונן בדבורים המזדווגיםעם בוקר, 

ומסתתרים מפני בין העלים.   

אני מחייך אל עץ האגוז שלנו, שעליו מאדימים ומתמעטים, 

ואל החתול המקבל את פני בבהיה של משורר בכניסה לחצר.  

אני מערבב את היין החדש בחבית הפלסטיק, כדי שיתסוס. השנה, לראשונה החלטתי לערבב את ענבי המרלו בענבי קברנה סוביניון, ולשחזר את יין ה'בורדו' האהוב עלי.  

עם סיום התסיסה יעבור היין לחבית העץ החדשה שקנינו, 

ועד שיבשיל נסיים לשתות את יין המרלו הטוב שהכנתי בשנה שעברה.  

בינתיים מאיה הופכת את האדמה כדי לשחרר אותה מגידולי הקיץ,   

וכבר הערב יורד, וזה הזמן לטיול משפחתי, 

מוריה מוביל באופניים, 

ואנדה אחריו. 

מאיה קוטפת צמחים לתה,  

ויונתן מטפס על הסלעים שלצד הדרך. 

וכבר יורד הערב, ונותרו מעט מלים לסיום ההייקו שלנו.  

בבית אפשר לשוב למלאכת החריזה (לא רק מלים נחרזות), 

ולמלאכת הנגינה, 

ולמלאכת האכילה, 

ולמלאכת הנמנום והבהיה. 

שבת שלום,

דרור