עקב אכילס, החור השחור בכהונתו הראשונה של אובמה הוא החוב הלאומי, חור שמהוה את האיום המרכזי על חוסנה ומעמדה של ארצות הברית. אובמה ירש חוב לאומי של 12.3 טריליון דולר, ולקראת סיום כהונתו הראשונה החוב הגיע ל-16 טריליון – כמעט טריליון דולר חוב לשנה. התסריט הנורא הזה היה ידוע מראש (ואף נכתב בבלוג זה לפני כמעט 3 שנים), אך זה לא משנה את העובדה – אם הממשל והקונגרס האמריקאי לא יתעשתו וישלבו ידיים במלחמה משותפת, החוב יוביל את ארצות הברית אל עתיד שונה בתכלית מארצות הברית שהכרנו.
האפוקליפסיה קווים לדמותה
זום אאוט על החוב אין ספק שהתרומה של ממשל אובמה לחוב נכבדה אך הוא כמובן אינו חריג בנוף הממשלים. מי שיבחן את גרף צמיחת החוב האמריקאי של ארה"ב יגלה לחרדתו פרבולה שהחלה במלחמת ויטנאם בשנות השבעים, כאשר נקודת המפנה השלילית החלה בכהונתו של רונלד רייגן. הגרף מראה שהממשל האמריקאי ממש התמכר לחוב.
סיפור היווצרות על פי נשיאים. הנשיא הגרוע ביותר מבחינת החוב הלאומי רונלד רייגן שקיבל טריליון דולר חוב והעביר ליורשו 2.9 טריליון חוב (כמעט פי שלוש). אחריו ג'ורג' בוש הבן שקיבל חוב בגובה 5.9 טריליון והוריש ליורשו חוב בגובה 12.3 טריליון יותר מכפול.
נסיבות תפיחת החוב בכהונתו של אובמה מבט היסטורי מגלה שני גורמים עיקריים להאצת החוב – הבולט בהם הוא מלחמה, כך אפשר לגלות את תרומתה של מלחמת ויאטנאם, את מלחמת עירק הראשונה וכמובן גולת הכותרת המלחמה הכפולה בעירק ובאפגניסטן. הגורם השני הוא משבר כלכלי – כך תרם משבר הנפט בשנות השמונים להגדלת החוב (בעצם האמרת מחירי הנפט גם היא סיבה בפני עצמה לגידול בחוב האמריקאי). לכן קשה להתפלא שחיבור בין שתי מלחמות, משבר הכלכלי (השני בגודלו בהיסטוריה האמריקאית, אם תוספת קטנה של האמרת מחירי הנפט (כמעט פי שניים) מוביל להגדלת חוב כל כך בעייתית.
הסיבה המהותית אבל ככל שהסיבות הללו נשמעות הגיוניות (בטח ב-4 השנים האחרונות) הן לא יכולות להסביר את הכיוון ההרסני של החוב האמריקאי משנות השמונים ועד היום. הסיבה המרכזית לדעתי לאותה תפיחה היא שארצות הברית הפכה את הצריכה למנוע הכלכלה הראשי שלה. היד הנעלמה של השוק, והניסיון להוזיל את המוצרים גרמו לכך שהיצרנים חיפשו כוח עבודה יותר זול ותעשיות שלמות נדדו אל מחוץ למדינה. מכאן התפתח לאטו המודל שנקרא סינאמריקה: בצד אחד של המודל יש מדינות עולם שלישי - יצרניות, ומהצד השני יש את הצרכנים בארצות הברית. מי שהביט במודל המוזר הזה ידע שבמוקדם או במאוחר הכסף ינוע מהמדינה הצרכנית אל המדינות היצרניות, דבר שחייב להשתקף גם בחוב הלאומי. זוהי לדעתי החלק המהותי של הבעיה. הפתרון שלה הוא אחד הדברים היותר מסובכים שמנהיג יכול לעשות. הוא אמור לגמול את בני ארצו מהתמכרות (לצרכנות). הוא אמור לגרום לבני ארצו לעבוד הרבה יותר קשה, ולהרוויח הרבה פחות. היכולת לעשות צעדים מאוד לא פופלארים ולא לאבד את יכולת ההנהגה, תלויה במידה רבה ביכולת של אובמה ללכד את העם המפולג מאחוריו.
בזמן שאש החוב מכלה את עתידה של ארצות הברית מצאו הרפובליקאים והדמוקרטים זמן להתקוטט. במשך שנתיים, מהבחירות הקודמות לקונגרס ועד הבחירות הללו הפך חוסר ההסכמה לגורם חשוב בגדילת החוב. יכול להיות שמול אתגר כל כך מסובך אובמה צריך לצאת מהקופסה ולצרף לממשל שלו דמות מפתח רפובליקאית על מנת שיוכל להעביר מהלכים היסטוריים שישקמו את כלכלת ארה”ב. |
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ואיך זה שדלדול המשאבים החומריים צמוד לדלדול הרוח? ואולי זה כוחה של כל אנרגיה, גם אנרגיה לאומית-כלכלית-תרבותית: היא עולה והיא יורדת... ואחר כך מתחדשת, אם יש בה גרעין קשה של מהות. [שושן]
תענוג להסכים עם נגיד הבנק הפדרלי לשעבר פול ווקר
http://www.themarker.com/wallstreet/1.1861606
עוד יותר תענוג להצביע על אחד הפתרונות שלו (שגם הבלוג הזה מנסה לקדם)
רפורמה במס "... בדרכים שישענו יותר על הוצאות צריכה מאשר על השקעות".
(או בלשון העם מס צריכה פרוגרסיבי).
אם אובמה ימנה את ביבי להיות שר האוצר שלו, אובמה ירויח פעמיים: ראשית ביבי יקטין את החוב של ארה'ב- ע'י מענקים מאדלסון ואחרים, שנית, אובמה לא יצטרך לקבל כל הזמן סטירות לחי מממשלת ישראל