נתחיל בתירוץ. לא כתבתי חצי שנה בבלוג הזה והסיבה דבילית אבל חצי אמיתית: לא היו לי משקפי קריאה  סבירים.
עכשיו אני מסודר עם משקפי מולטי פוקאל שלקח לי שלושה חודשים להתרגל אליהם. לא תענוג גדול, אבל זה מחיר הזקנה.

בפוסט הקודם, שמוקדש להיסטוריה הלא רשמית של דניאלה בורכרד רטנר, התחלנו לספר את  סיפור בניית האימפריה  האקווסטריאנית , מושג שהמצאתי ברגע זה שרומז לעיסוק כפייתי בסוסים – מה שליווה את משפחתי במשך שלושה עשורים לפחות.

לסוסה הראשונה שלנו קראו רוזיננטה, והיא מצדיקה פוסט בפני עצמו, אבל לפני שנגיע אליה חייבים להכיר את הטרנזיט הכתום, כי בלעדיו רוזיננטה לא הייתה מגיעה אלינו.

כלי רכב שונים באו והלכו בבית רטנר. רובם היו משומשים ושבורים עוד טרם קנייתם, וסיימו את חייהם באופן מואץ אצלנו. אבל חלקם היו חדשים באופן מוזר. לכולם הייתה נשמה, כמו שכלי רכב שמובילים ילדים במשך שנים זוכים לקבל בשנות שירות נאמנות.

הטרנזיט הכתום היה אחד מאלה. כפי שבוודאי זכור לכם, ואם לא, נזכיר פה שוב – אבא שלי היה אדריכל. כמו הרבה אדריכלים, במיוחד כאלה שיש להם הרבה ילדים, לאבא לא היה הרבה כסף, ומידי כמה שנים אמא שלו (סבתא אורה) הייתה משלימה לו את הסכום הנדרש עבור רכב חדש. לפני שעברנו לעין הוד היה לאבא אאודי 75 חדש שסבתא אורה
עזרה לקנות.  זו הייתה מכונית מהודרת לתקופה, בטח סבתא של סבתא של הפולקסווגן  גולף של היום מבחינת גודל. כשעברנו לעין הוד ב 1971 היא כבר לא התאימה לצרכים – היה דרוש רכב כפרי שיכול להסיע משפחה גדולה, הרבה אוכל, כלבים, אתון ועוד.

אבא תכנן משהו עבור חברת "מירוץ" שייבאה מכוניות פורד וביקש במקום תשלום שיתנו לו רכב מסחרי. החשבון שעשו הראה שחסרות לו כמה אלפי לירות, אז נתנו לו רכב "ניסיוני". המשמעות הייתה שקיבלנו מכונית שניסו עליה ריפוד פנימי חדשני – מבחוץ היא הייתה כתומה בוהקת, מבפנים כחול זרחני. במקום הריפוד הרגיל ניסו להתיז על המתכת החשופה סיבי זכוכית מבודדים שיצרו מעטה שנראה כמו פרווה סינטתית קצרצרה בצבע מזעזע. זה היה מאוד לא נעים להעביר על זה יד, וספק אם זה היה בריאותי....

הייתה עוד בעיה – הרכב היה חסר כסאות. אבא הלך לנגר שבנה ספסל עץ ארוך שהוצב מאחורי כסא הנהג ועד הדלת האחורית, ועוד ספסל עץ קצר שהוצב ממול. לשני הספסלים היה מכסה מתרומם כדי שיהיה בתוכם שטח אחסון. באשר הרכב קפץ המכסה היה מתרומם והאצבעות שלנו היו נתפסות מתחת למכסה. על חגורות בטיחות אף אחד לא דיבר באותה תקופה.   

שנתיים אחרי  שהרכב היה ברשותנו פרצה מלחמת יום כיפור. הרכב היה היחיד שגוייס מהמשפחה (אבא המתוסכל נאלץ להתמודד עם העובדה שלא מגייסים אבות לששה ילדים). אחרי המלחמה הוא (הרכב) חזר מרוט ושרוט ומלא בחלקי חילוף של רכבי דודג' צה"ליים שלא עשו לו טוב , ולמעשה מעולם לא שבה אליו חדוות החיים שאפיינה אותו לפני המלחמה....

שנים מאוחר יותר, בתחנת דלק ליד עכו, כאשר עצרנו בדרך חזרה מאיזו שהיא תחרות סוסים, ניגש אלינו אלמוני מבוגר בהתלהבות וליטף את המכונית. אמא הביטה בו בחשדנות ושאלה מה הוא רוצה. האיש אמר שאת המכונית הזאת הוא יזהה בכל מקום עם הכתום מבחוץ והכחול הזרחני מבפנים. זה היה אמבולנס בחזית הדרום הוא אמר, והצביע על חורים ברצפה שבאמת לא הבנו למה קדחו אותם. הוא הסביר שהחורים נקדחו לטובת קיבוע אלונקות.
כשאמא כבר גילתה אהדה , הוסיף האלמוני בחטף שהשתמשו ברכב פעם אחת להוביל כמה שבויים לאיזו פינה ואז חיסלו אותם. אמא התחילה לקלל אותו עד שהוא ברח.

זה היה הטרנזיט הכתום שלנו. הוא הוביל אותנו כל בוקר בסבלנות לבית ספר, הוביל חציר ותערובת לסוסים, רעפים מבתים שפירקנו (זה יהיה אולי פוסט נפרד), משך קרונות עם סוסים ובעיקרון קיבל בתמורה יחס די מזניח. פעם בשבוע היינו נוסעים עם הטרנזיט לבסיס חיל הים בחיפה, (גם שם אבא תכנן משהו) – היינו נכנסנים לכניסה האחורית של המטבח ומעמיסים ערימה גדולה של לחם צה"לי שבדיוק פג תוקף בשביל הסוסים והכלבים. והאמת – גם בשבילנו. היינו יושבים, ערימה של ילדים, על ערימה ענקית  של לחם פרוס עם סמל "צ "גדול על האריזה בתוך רכב מסחרי , ובדרך הבייתה מחפשים את יום הייצור הכי מאוחר של הלחם ולועסים כל הדרך הבייתה.

לקראת סוף ימיו הטרנזיט הכתום  כבר היה כל כך מלוכלך ויגע שמרוב חציר, עפר, ושקי שעורה שהוא הוביל, נבטה בתוכו על הרצפה גינה קטנה עם גבעולים ושיבולים שנבטו על הרצפה. היו שם חלזונות וסרטנים עיוורים, ובקיץ לא מעט עקרבים שאולי אהבו את הקפיצות. זה כבר לא היה סתם רכב, אלא ביוטופ מתנייד. אחרי שהוא נפח את נשמו החליף אותו שברולט ענק שאמא קנתה מחברה קדישא, אבל זה כבר סיפור אחר. הטרנזיט הכתום ייזכר לעד בזכות אחת המשימות הראשונות שלו - להוביל את את הסוסה הראשונה שאמא קנתה, רוזיננטה הדגולה.