ללא שמץ של פוסטמודרניות: הטיפול הנפשי הוא היום מיתוס, אחד מהמיתוסים המכוננים של התרבות הבורגנית - חלופה לא מוצלחת לאמונה באל, ואין להתפלא שהוא משתלב באמונה הדתית בצורה כה טובה בימינו. זהו עיקר בפסיכואנליזה מתחילתה: האב/ החוק הוא הדובר של הידע, דווקא בשתיקתו הרועמת, הבוחנת/מאבחנת.
הארכיטיפ (אני משתמש במושג הזה בבחילה רבה) של המטפל הנפשי היום הוא לא פחות מדמות המלאך, נטול כל תשוקות בעצמו אך מלא באהבה ואמפתיה לזולת. כמובן, אנחנו מדגישים את אנושיותו של המטפל בצורה אידיאולוגית - כלומר במינימום של פנטזמטיות הנדרשת לקיים את המציאות הבלתי נסבלת שאנו "זקוקים", לכאורה, לשלם לאדם על מנת להטות לנו כתף ולמען השם, גם להקשיב.
ממש כשם שבתקופות אחרות נדרשו מלאכים דמיוניים על מנת להציל את בני האדם מזוועות היום יום, כך אנו זקוקים ליותר ויותר מלאכים מקצועיים שייטלו מאיתנו את הכאב הבלתי נסבל, מלאכי תרופות, אמנויות, פסיכודרמה וטיפולים שירגיעו אותך עם בעלי חיים ואבנים חמות. הכאב הנפשי, משעה שהפך להיות משול לכאב הפיזי, הוא מה שיש לעקור מהשורש בחברה שלא מוכנה לסבול שבהתענגות האין סופית שהיא מוכרת לנו, מישהו באמת לא נהנה. הכאב הנפשי הוא האויב הראשי של חברה המתיימרת לספק אין סוף איוויים, ולא מסוגלת לספק אף לא אחד.
תשוקת המטפל צריכה להיות הדבר הראשון שאמור להתמיה מישהו, על כפיית החזרה לאבחן ולטפל באותם ייסורים נפשיים כמו היו מורסות שיש להוציא מהן את המוגלה ולפלוט, מבפנים-החוצה את ההתעללות החברתית. עשיתי פעם הקבלה בין ה"אני" לבין פצע, ושם יש להישאר בינתיים. אין דרך אחרת לומר זאת אלא בלשון ציורית גמורה: אלה פצעים שלא יכולים לטפל, לא בעצמם ולא באחרים, עד שיצליחו לומר בפעם הראשונה "אני הפצע", ואין בי דבר שיכול לטפל בך. מהרגע הזה, מותר לי להקשיב. |