0
לא כתבתי כאן תקופה ארוכה.. לא כי רע לי, לא כי טוב לי.. פשוט כי אני עסוקה...
אנחנו עדיין חיים באותה הדירה, אבל כמו שני פרטנרים עכשיו, לא אויבים..
לפני כשבועיים ישבנו לדבר כמו שני אנשים בוגרים, הסברתי לו שכל עוד אנחנו חיים באותה הדירה, אין שום סיבה להתנהג בקרירות אחד כלפי השני.. הרי מה שהיה צריך להגיד נאמר, כל המחשבות שם באויר, שנינו מאוד מודעים למצב.. כבר אין מה להסתיר.. יש להתמודד..
והאמת.. זה יותר קל.. סוג של גמילה..
אנחנו חזרנו לעשות את כל הדברים שהתרגלנו לעשות כזוג.. לאכול יחד, לצאת לקניות יחד, סתם לרבוץ בבית ולראות סרט.. סתם להתעניין אחד בשני.. את כל הדברים "הטכניים", הרגילים.. שנובע ממקום של היכרות של שנתיים, הרגל.. איכפתיות..
וזה לא רע..
זה פחות מעיק.. פחות כואב.. פחות עצוב..
זו לא אשליה - שנינו מודעים למצב.. הוא מחפש דירה. הוא עומד לעזוב אותי לתמיד. זה כואב, זה קשה, אבל די. מתמודדים.
אבל בינתיים.. כל עוד אנחנו תחת אותה קורת גג.. למה לא להפוך את זה לקצת יותר נסבל, קצת יותר נחמד?
אנחנו אנשים בוגרים.. אפשר לעבור את זה גם בצורה יפה.. בלי מתח, עצבים, כעס, דכאונות...
הכל יותר קל עכשיו.. המצב קצת יותר נסבל.. והאמת? ממש נחמד ככה..
כשנגיע לגשר נחצה אותו.. שום דבר לא יכול להכין אותי ל"לבד".. אפשר פשוט להנעים את הזמן עד אז.. |