0
אורות לבנים שמסנוורים את העיניים, ריבועים על התיקרה,רעש של אנשים,דיבור של רופאים. איש עם עגלה מלאה בקופסאות אלומיניום שואל אם אני רוצה לאכול,ריח של גועל נודף ממנו ומהעגלה. אף אחד לא מבין. אתה יכול לשכב שם שעות ואף אחד לא יבין. מחטים,מחטים אפשר להרגיש איך הם נכנסים לתוך הווריד ומכאיבים עד לשד העצמות. זאת באמת חוויה מטלטלת שהייתי מעדיפה לא לעבור. אני לא מאמינה שאני חיה, זה לא נראה הגיוני פתאום, ולמרות שהעולם ממשיך להתקיים וחוץ מכמה סימנים כחולים בידיים אין זכר... אבל אני עדיין לא מאמינה שאני חיה הנה התשובה לשאלה שלי מלפני כמה פוסטים אם לחיות או לא לחיות התשובה היא שזה בטח לא משהו שאנחנו יכולים להחליט. |