מחלקה מגובשת ג'3.
המסירות והמהירות בה החליפו החיילים זה את זה תחת האלונקות הכבדות בעליות הקשות גם כשהיו באפיסת כוחות היו ביטוי לרעות ואהבת לוחמים. 
אך ימים בודדים לאחר מכן כשליוו אותם חיילים במשאית עצירים מפירי עוצר כפותי ידיים ומכוסי עיניים,   למחנה המעצר לחקירת שירותי הביטחון, יצאו "השדים הרעים", שהפילוסופיה ואסכולות המוסר הפכו  בשאלה אם יצר האדם רע מנעוריו, או שהרוע הינו דבר נרכש. 

** 
במשאית הצבאית ישבו 40 טירונים גב אל גב ופניהם לצידי הדרך. היתה זו להם הפעילות המבצעית הראשונה. מולם ישבו מפירי עוצר.
אחד סיפר שהעדיף להסתכן בכך שייתפס ובלבד שימצא את בנו הקטן שנעלם. אחר סיפר, שלא הספיק להגיע הביתה עם המצרכים. מהמכולת. כל אחד וסיפורו האמיתי או הבדוי.
המשאית טיפסה באיטיות בעליות ובכבישים המתפתלים שסופם לא נראה, כשהמנוע נאנק ונוהם בשאון מחריש אוזניים. 
אט אט החלו החיילים להציק לעצירים הכפותים - שווילי כיבה את הסיגריה, שסיים לעשן על זה שישב מולו. 
קליין תקע מרפק בגרונו של אחר וששון מחץ בנעל הצבאית, את אשכיו של העצור שישב מולו, לקול צחוק האחרים. 
"מיימון רק נושם", שהיה שקט ומופנם כל הטירונות, התעורר פתאום לחיים וסובב את אוזנו של עציר אחד ב-320 מעלות ויותר... כשהוא תוקע דברים קטנים לתוך אפו של עציר אחר.
כשמעגל המכים הלך וגדל קמתי וצעקתי:
"די, אנחנו מלווים אותם ולא אמורים להתעלל בהם".
אחד החיילים, משך אותי חזרה למושב, כשהוא צועק:
"שב יא מטומטם, תן להינות קצת, בכל מקרה הם יחטפו מכות מהשב"כ ". 
לא יכולתי לשאת את המחשבה, שחבריי הטובים, אותם למדתי לאהוב יותר ויותר בחודשים האחרונים, מכים אנשים כפותים. 
הסמל שלומי שישב סמוך לפתח המשאית לא עשה דבר ולא התייחס לתחינותיי להפסיק את ה"הצקות" או לעצור את המשאית ולדווח על מה שקורה למפקד הקורס, שישב מקדימה.  
עידו אופיר, היה היחיד שהתעשת והתחיל לצעוק:
"חבר'ה, תפסיקו עם המכות". 
"הנה עוד אוהב ערבים" צעקו עליו כמה חיילים, חרדים שייקחו מהם את "הצעצועים הנושמים" ושהחגיגה תפסק. 
עידו ניסה להכות בכת הרובה את השמשה שנראתה כמחברת בין המשאית ל"קבינה", ולסמן למפקד הקורס לעצור את המשאית ואת הדרמה שמאחור. 
התקרבתי בנחישות לפתח המשאית. הוצאתי את הנשק אל מחוץ למשאית ויריתי צרור כלפי מעלה.