מחלקה מגובשת ג'3.
המסירות והמהירות בה החליפו החיילים זה את זה תחת האלונקות הכבדות בעליות הקשות גם כשהיו באפיסת כוחות היו ביטוי לרעות ואהבת לוחמים.
אך ימים בודדים לאחר מכן כשליוו אותם חיילים במשאית עצירים מפירי עוצר כפותי ידיים ומכוסי עיניים, למחנה המעצר לחקירת שירותי הביטחון, יצאו "השדים הרעים", שהפילוסופיה ואסכולות המוסר הפכו בשאלה אם יצר האדם רע מנעוריו, או שהרוע הינו דבר נרכש. **
במשאית הצבאית ישבו 40 טירונים גב אל גב ופניהם לצידי הדרך. היתה זו להם הפעילות המבצעית הראשונה. מולם ישבו מפירי עוצר.
אחד סיפר שהעדיף להסתכן בכך שייתפס ובלבד שימצא את בנו הקטן שנעלם. אחר סיפר, שלא הספיק להגיע הביתה עם המצרכים. מהמכולת. כל אחד וסיפורו האמיתי או הבדוי.
המשאית טיפסה באיטיות בעליות ובכבישים המתפתלים שסופם לא נראה, כשהמנוע נאנק ונוהם בשאון מחריש אוזניים.
אט אט החלו החיילים להציק לעצירים הכפותים - שווילי כיבה את הסיגריה, שסיים לעשן על זה שישב מולו.
קליין תקע מרפק בגרונו של אחר וששון מחץ בנעל הצבאית, את אשכיו של העצור שישב מולו, לקול צחוק האחרים.
"מיימון רק נושם", שהיה שקט ומופנם כל הטירונות, התעורר פתאום לחיים וסובב את אוזנו של עציר אחד ב-320 מעלות ויותר... כשהוא תוקע דברים קטנים לתוך אפו של עציר אחר.
כשמעגל המכים הלך וגדל קמתי וצעקתי:
"די, אנחנו מלווים אותם ולא אמורים להתעלל בהם".
אחד החיילים, משך אותי חזרה למושב, כשהוא צועק:
"שב יא מטומטם, תן להינות קצת, בכל מקרה הם יחטפו מכות מהשב"כ ".
לא יכולתי לשאת את המחשבה, שחבריי הטובים, אותם למדתי לאהוב יותר ויותר בחודשים האחרונים, מכים אנשים כפותים.
הסמל שלומי שישב סמוך לפתח המשאית לא עשה דבר ולא התייחס לתחינותיי להפסיק את ה"הצקות" או לעצור את המשאית ולדווח על מה שקורה למפקד הקורס, שישב מקדימה.
עידו אופיר, היה היחיד שהתעשת והתחיל לצעוק:
"חבר'ה, תפסיקו עם המכות".
"הנה עוד אוהב ערבים" צעקו עליו כמה חיילים, חרדים שייקחו מהם את "הצעצועים הנושמים" ושהחגיגה תפסק.
עידו ניסה להכות בכת הרובה את השמשה שנראתה כמחברת בין המשאית ל"קבינה", ולסמן למפקד הקורס לעצור את המשאית ואת הדרמה שמאחור.
התקרבתי בנחישות לפתח המשאית. הוצאתי את הנשק אל מחוץ למשאית ויריתי צרור כלפי מעלה. ההלם היה מוחלט, המשאית נעצרה בחריקת בלמים ודממה נפלה. אמרתי בשקט: "חבר'ה מה שקורה פה זו בושה. אנחנו לא שב"כ, לא יודעים מה פשעם של האנשים שמולנו. שווילי כבר צרב בסיגריה שלו כמה מהם. זו בושה לצבא שלנו".
הסמל שלומי, שהיה המום מזה שיריתי, ניסה להסות אותי ולקחת את הפיקוד, אך צעקתי עליו באומץ:
"שב, יא חתיכת חרא, איזה מפקד אתה ?
אתה צריך לעבור בעצמך טירונות חוזרת, לרתק חיילים לשבתות על כלום ולצרוח "זוז" אתה יודע, אבל לעצור התעללות באנשים כפותים אתה לא מסוגל ?
מבחינתי אתה בכלל לא מפקד".
מפקד הקורס, שעם עצירת המשאית רץ לבדוק מה פשר היריות התבונן בי וכנראה לא החסיר מילה ממה שאמרתי. הוא קטע אותי לפתע ופקד עליי לרדת מהמשאית.
"ומה איתם ?" הצבעתי על העצירים הכפותים.
"דיר באלאק אם תיפול שערה מראשו של אחד מהם". פנה מפקד הקורס בטון מאיים לשלומי.
"ועכשיו אתה מוכן לרדת 'אדון מצפון' "? - "כן המפקד".
כשירדתי מהמשאית, הניח את ידו על כתפי, חיבק אותי בחום ואמר לפני כולם: "אני גאה בך".
עיניי נשטפו בדמעות. פרקתי את המתח העצום שהצטבר בי. הוא משך אותי לצד:
"חיילים לא בוכים, אתה חייל, אתה גבר, תפסיק לבכות".
"הדמעות הן גם על כך שחוץ מעידו, כולם פה חארות כולל הסמל הדפוק שלך, שלא עשה דבר כדי לעצור את ההתעללות,"
"אם אתה לא מפסיק לבכות, אשפוט אותך על 'הוצאת דמעה לבטלה' - קרץ לי.
מפקד הקורס השתמש בקוד ושיבש ביטוי "מתוך קיצור שולחן ערוך", שהבהיר לי בשנייה שהוא דתל"ש כמוני.
לרגע הרגשתי בבית. הקוד הבהיר לי, שיש שותף לתחושותיי לגבי הערכים שאבדו במסלול המשאית.
"התקרית לא תעבור בשתיקה, מהיום אתה רשאי מעתה לעקוף את שרשרת הפיקוד ולפנות אלי ישירות בכל נושא".
הייתי מאושר. הרגשתי שנפלה לידיי הזכות לדבר עם האלוהים שלא דרך הנביא.... ** חלפו למעלה מעשרים שנה, לפני יומיים צלצל הנייד. הקול היה מוכר. הלב התרחב ועל פניי התפרש חיוך רחב. עידו היה בצד השני. "סיפרתי עליך, לבת הזוג שלי. זוכר את ג'בליה... המשאית מהטירונות...? עד היום אני מצטער ומתבייש, שבמשאית שהובילה את הערבים, הייתי השני ולא הראשון... ". "עזוב עידו, אל תצטער על כלום, היינו צדיקים בסדום". |