קראתי ב"הארץ" של היום (12.11.12), כי בהסכמת משרד האוצר (קרי: שר האוצר), יחולק העתון "ישראל היום" בחינם – לבכירים בשרות הציבורי, וביניהם שופטי ישראל הזכאים לקבל על חשבון הממשלה שני עיתונים ליום. ככל שידוע לי, שופטי בית המשפט העליון בלבד מקבלים עיתונים חינם, כהטבה מאת המעסיק (קרי: המדינה). אני משער שהטבה זו נלקחת בחשבון בחישוב מס ההכנסה המוטל עליהם, ואין לי עם זה שום בעיה.  מאידך גיסא, קבלת מתנה מגורם זר, היינו מעיתונו של שלדון אדלסון, הינה מעשה שלא ניתן להגדירו אחרת מאשר קבלת שוחד.

כפי שקראתי ב"הארץ", שווי משלוח העיתון "ישראל היום" בחודש הוא 52 ₪, כלומר 624 ₪ לשנה. זו מתנה בעלת ערך כספי ממשי.

אך גם אם משרד האוצר יבקש לטעון ששווי המתנה הפעוטה הזו אינו עולה על שוויה לצרכן של מנת סם, או של חפוז עם פרוצה בחצר האחורית של בית משותף (כשוויים של מצרך/שרות זה בתקופה שקדמה לפרישתי לגימלאות), לא ניתן יהיה לקבל את הטענה, שהרי דין פרוטה כדין מאה ושוחד הוא שוחד.

אני מקווה מאד שנשיא בית המשפט העליון יאסור על השופטים לקבל את המתנה האסורה, וכי שר המשפטים יפעל לביטול מיידי של ההסדר המגונה הזה לגבי כל הבכירים שאמורים להנות ממנו.

בכל מקרה, אני קורא למבקר המדינה לבדוק מיידית את ההסכם האסור הזה, ולהסיק מסקנות מתאימות כנגד האחראים.

לא מיותר לספר בהזדמנות זו מעשה שהייתי עד לו, ואשר ארע לפני שנים רבות, כאשר נשיא בית המשפט העליון היה השופט מאיר שמגר.  לרגל ארוע חשוב שהתקיים בבית המשפט באילת, טסתי לשם ב"ארקיע", בטיסה מסחרית רגילה כמובן, בחברתו המכובדת של הנשיא ובחברת שר המשפטים ומנהל בתי המשפט דאז.

מייד לאחר ההמראה חלה במטוס תקלה חמורה, והמטוס נאלץ לחזור ולנחות בנתב"ג, שם המתינו כל הנוסעים ואנחנו ביניהם כשלוש שעות, עד שיגיע מטוס אחר לקחתנו. לאחר ההמראה השניה, עברה בין הנוסעים דיילת, שחילקה לכל אחד מעשרות הנוסעים מכתב התנצלות ושי סמלי של מחשבון כיס קטן, כפיצוי על אי הנוחות וההמתנה הממושכת.

בהגיע הדיילת אל הנשיא שמגר, הוא סרב לקבל את המתנה.  הוא הודה לה בנימוס, והוסיף: "שונא מתנות יחיה".  בזמנו חשבתי לעצמי שהנשיא הגזים בתגובתו, שהרי מדובר בפיצוי סמלי שניתן לכל נוסעי המטוס. היום אני מבין שהוא עשה בדיוק מה שמצופה מאיש ציבור בנסיבות דומות. 

שנהיה בריאים....