כבר כ-7 שנים אני עובד כפרילנס בתחום המולטימדיה, ומי שעובד כפרילנס יודע שקשה שם בחוץ.  זו מלחמה. וכשהבן במלחמה, גם כבר כמה שנים אחרי הצבא, אמא עדיין דואגת ולא ישנה בלילות.

אני יכול לדבר פה שעות על כמה קשה להיות פרילאנס, איך אנשים לא מבינים אותנו, איזה דאגות יש לנו והמירוץ אחר לקוחות... כי זה עוד כלום לעומת – ט טם טטטםם.. להיות יזם!  

כשהתחתנתי לפני שנה, כמה ימים אחרי החתונה באה אלי אמא ושאלה אותי שאלה שבערה בה כבר הרבה זמן – "לא הגיע הזמן עכשיו שתתחיל לעבוד באיזו חברה מסודרת?"כמה שבועות לאחר מכן פתחתי חברה.  זה ממש לא מה שהיא התכוונה, אבל זה מה שיצא.  מצטער אמא.  

 יש משהו מאוד מוזר בייזמות, זה מאוד דומה לחזרה בתשובה, פתאום אתה מאוד "מאמין".  כי אם להיות פרילנס, שבזה עוד יש הכנסה על עבודה, ביזמות אתה בעצם עובד על סמך אמונה שמתישהו איכשהו תגיע הכנסה.  מאיפה יבוא הכסף? יגיע... עם קצת (הרבה) תפילות למלאכים (אנג'לים). 

אם קודם עוד יכולת להגיד "מה הדאגה? פרילאנס פרילאנס אבל ברוך השם - יש עבודה יש הכנסה". עכשיו גם זה לא ממש נכון.  אתה קם בבוקר לעבודה. אבל אין באמת עבודה,  אתה ממציא אותה, ולפעמים כל בוקר מחדש.     

אני קם כל בוקר בשמונה, שותה קפה זריז עם אישתי. מתארגנים ביחד. כמובן בלחץ, כי צריך למהר לתפוס את האוטובוס (היא), או לצאת לפני הפקקים (גם היא).  ואז היא יוצאת, ואני הולך לי לעבודה... בפינת העבודה המעוצבת שלי בסלון. 

מכיוון שהגעתי לעבודה מוקדם (אף אחד עוד לא שם), וכאילו דילגתי על כל הפקקים, אני מפנק את עצמי עם עוד קפה קטן (לפעמים הפוך גדול – ע"ח החברה שתהיה). 

ככה זה בדרך כלל מתחיל, קצת בשאנטי, אבל אז מתחילים לעבוד, ומשום מה, פתאום, מגיע הערב, ואישתי כבר חוזרת מהעבודה, אך אני עדיין בעבודה.  לפעמים הפגישות רק מתחילות כשהיא כבר בארוחת ערב מול החדשות.  וכאן טמון הכלב!  אני בפקק, בבית!  

אז נכון שאתה יכול לפשל ואף אחד לא יצעק עליך, ואתה יכול לעשות הפסקות צהריים ארוכות ואף אחד לא יעיר לך ולא יסתכל עליך מוזר.  אבל אתה יכול גם לקרוע את התחת ואף אחד לא יגיד לך – וואו, איזה יופי, סחטיין על ההשקעה! יאללה צ'פר את עצמך עם איזה הפסקת צהריים ארוכה יותר.

 ואיזה באסה שאין תוספת שכר ליזמים על שעות נוספות. אם היה, הייתי ממש יושב על משכורת טובה עכשיו. כמה לילות ושבתות טחנתי – זה בכלל אמור להיות בונוס רציני, לא? 

אז איך שומרים על האמונה בין כל הפיתויים?  ויש פיתויים.  זה אולי נושא לפוסט אחר, אבל סתם לדוגמה: הכי מתסכל זה כשנפגשים עם אנשים והם מציעים לך עבודה, ואתה אומר להם "מצטער, אני כבר עובד, עמוס! פששש.. מעל הראש.  ועוד יותר גרוע, כשהם עושים פרצוף של " כאילו על מי אתה עובד?" יעני הם מבינים. הרי אין לך עבודה אף אחד לא משלם לך. 

  יש כל מיני שטויות כאלו בדרך.  ואלו שאומרים לך – "זה? זה לא יעבוד בחיים!",  והיותר גרועים – שאומרים – "חחח...זה?...חחח.. זה לא...חחח...י...בוד ... ח",   וכן הלאה. 

אז איך בכל זאת עוברים את זה? 

  אתם בטח מצפים פה לתשובה.  נראה לכם?  רק התחלתי, עוד לא עברתי כלום! 

 כאן המקום שלכם – הטוקבקיסטים, נותני העצות, ההערות וההארות. אנא – במטותא מכם, אני פונה אל הלב שלכם, הכניסו כמה טיפים, עצות ותובנות לפוסט הזה.  

 *בין הטוקבקיסטים והיועצים שידורגו הכי גבוה יוגרל פרס רב ערך - על חשבון החברה העתידית, לאחר השקעה של אבן דרך ראשונה.