מדהים אותי שוב ושוב, וסליחה שאני נשמע כה בוטה, עד כמה השמאל ילקה וילקה וילקה את עצמו ובכל פעם שגורם עויין יכה בנו - הוא ימצא דרך לומר "אולי טעינו ונמצא דרך לגרום לאוייב לסלוח" (כן, אמרתי אוייב. לא הפלסטיני שרוצה להביא פרנסה לביתו, אלא אלפי ועשרות אלפי חלאות שגדלים על טהרת הרצח והטרור הן ברחובותיהם שלהם והן ברחובותינו שלנו והם אוייב בכל רמ"ח איבריהם ועל פי כל הגדרה משפטית).
לא. אין כאן אטימות של ימין עיוור שמחפש רק דרך לפתוח בעימות. הימין אמנם פונה יותר לנשק מאשר להדברות והימין מאמין במה שהוא מאמין אך העובדות עומדות לצידו ועזה חמושה בשלל אמצעי חימוש שמטרתם היחידה הנה נזק לישראל ולא הגנה או ייצור חלב לתינוקות יתומים.
לעומת זאת, השמאל לא מתבייש לקום ולומר "צריך לפתוח במו"מ לעצור את האלימות הישראלית". כל התיאוריות של השמאל כבר מזמן התנפצו בפניו על סלעי המציאות וגם כאשר ישראל נוצרת את הנשק, נורים טילים (למיותר לציין כי לא תמצאו כמעט אנשי שמאל מתגוררים בדרום....). מפעם לפעם ישראל אכן פונה לחיסול ממוקד (להבדיל מטיל אקראי) חרף נצירת הנשק, ולו משום שכשאיננה עושה כן, מתבצע פיגוע בגבול, בסיני או בכל מקום אחר, או שפשוט מגיע משלוח נשק חדש לרצועה.
השמאל עומד מבולבל ואין לו מה לומר. אבל הוא צריך לומר משהו אחרת יהפוך לבלתי רלוונטי! אז מה אומר השמאל בכדי לנסות ולהיות רלוונטי? "אנחנו אשמים"...
מכל הדברים האיומים שכבר אפשר לומר (במקום לשתוק ולהרכין ראש) - אז לקום ולומר "אנו אשמים" ועוד להטיף למו"מ להפסקת אש (כשהצד השני באופן שיטתי או מפר אותה או מנצל אותה בכדי להתחמש עד הסבב הבא) - זה ממש בבחינת איוולת וטרוף.
אומר לאנשי השמאל אם כן, שהרי גם באירופה היה צריך להדבר בגטאות, להדבר ברכבות ולהדבר במחנות, שהרי בסה"כ הגרמנים לא הבינו אותנו כנראה ואם היינו מדברים ומדברים ומוותרים ומוותרים, הרי שאז היו מיליוני אנשים נותרים חיים (ואני לא אומר יהודים כי אני לא אוהב להתהדר בדת זו או אחרת). כמובן שאירופה שוחררה בכוח ההדברות והסיבה היחידה לכך שאנשים ניצלו משם היתה המון דיבורים וויתורים כי בסה"כ הגרמנים צדקו ואנו היינו הרי אשמים כי בסה"כ לא ראינו את הסבל של הצד השני. (אני רואה בראשי תמונה של עשרות פרטיזנים פושטים על רכבות מוות עם מגאפונים ומנהלים הדברות עם אנשי אס אס שבסה"כ מחפשים אוזן קשבת...). אה כן - ומה בנוגע למדינה? אם היינו מדברים ומדברים הרי היתה לנו מדינה מזמן ולא היה סכסכוך ערבי ישראלי. מדוע אף אחד לא קם כנגד הטבח שביצע הפלמ"ח, שביצעה ההגנה, שביצעו כל מיני פסיכופאטים ימנים שהרגו בבריטים ובערבים, בהתקף תוקפנות ציוני-יהודי? מדוע אנשי השמאל כן מוכנים לקבל כיבוש של יפו אבל לא מוכנים לקבל כיבוש של חברון? מדוע חיפה היא שלנו אך אריאל היא לא? היש קריטריון כלשהו העומד במבחן מדעי לכך? האם מיפו לא ברחו ערבים מאימת היהודים או שמא שם היה טרנספר מרצון?
אינני אומר שאין מקום לשמאל, אך לפעמים סייג לחכמה הוא שתיקה ושמאל שעומד עיוור ומאשים את עצמו ואת כולם במקום להכיר במציאות, שלא תמיד עובדת על פי התיאוריה, הוא שמאל שהופך יותר ויותר ללא רלוונטי, ואל יתפלא הלא רלוונטי מדוע מבחירות לבחירות כוחו קטן. אגב, למיותר לציין שהבלבול בשמאל גם גורם לפיצול ולריבים הפנימיים, שכן לו היתה לשמאל משנה אחת מגובשת העומדת במבחן המציאות - כולם היו מתלכדים סביבה.
דווקא כאן אני מחזק את הימין, שעומד ומכיר במציאות וטוב שיש אותו במקום ילדי הפרחים שעומדים מעבר לגדר ומנופפים בעלי זית ואז בורחים לביתם בתל-אביב לראות את המציאות בטלויזיה מיד לפני מהדורת ארץ נהדרת. גרוע מכך - כל עוד הדרום או הצפון מצוי תחת מטחי טילים, הרי שזה "בסדר" ו-"טוב שצה"ל מכה בהם". אבל ברגע ששלוותם של שוכני מדינת תל-אביב נפגעת ולו לקמצוץ של רגע עקב הפעולה, הרי שמיד אני שומע קולות הזועקים שהו הנה הממשלה השתגעה וממיטה אסון על ישראל בפעולותיה.... אפילו שר הבטחון עצמו נשמע אומר ש-"כאן נחצו קווים אדומים וזה משהו שישראל לא מוכנה לחיות איתו". כלומר - עם צפון או דרום מופצץ ישראל מוכנה לחיות (לא שמעתי על מדינה אחת אפילו בכל העולם כולו, שדבר כזה יאמר בה או שמישהו מתושביה בכלל יחשוב כך. מכאן אני מגיע למסקנה שאם יש לאום בלתי מלוכד, מוכה, חסר עמוד שדרה ואדיש זה לצרותיו של זה - זה דווקא אנו הישראלים).
הכתוב אגב נכתב אחרי שקפץ לי פיוז כשראיתי את זהבה גלאון זועקת לנצור את הנשק ולהכנס מיד למו"מ עם החמאס. יש גורמים שעוד יש סיכוי לדבר עמם אבל חמאס הוא הגורם האחרון שאי פעם יכיר או ירצה להכיר בישראל, ואלו אינם דיבורים של ימני אלא עובדה מציאותית שמכה בפנינו מיום ליום בעולם עוין המקיף אותנו. בדבריה אלו, ועוד בעיתוי שכזה - היא קברה את המפלגה שלה עוד יותר... |