בימים האחרונים אנו מתרוצצים סביב רצועת עזה מתקנים ומתקינים ציוד.

עבור מערכות ההתרעה והקשר, אני רוצה לחלוק איתכם  את ההרגשה המוזרה.

נוצר מין מצב מוזר, אני גר בשטחים ולפתע הפכנו למקום בטוח יחסית.

ברגע שאתה עובר דרומה לאשדוד נדמה לך שאתה נכנס לעולם אחר.

יש מין תחושה מוזרה באוויר, לא הייתי קורא לזה מתח, יותר ציפייה לשינוי.

דרומית לרמלה לפתע העולם משתנה, המרחבים נפתחים, שדות חרושים.

צפיפות גוש דן נעלמת, הרדיו משדר בעקביות התרעות נפילות טילים.

אני סורק את האופק לנפילות תוך כדי דהרה בכביש שש.

החברה אומרים לי, "תן גז, נופלים טילים השוטרים עסוקים, נגמור ונלך הביתה."

"מה יש לכם למהר," אני עונה, "הטילים מטפסים צפונה, מה אתם רוצים לשבת במ'מד."

ככול שאנו יורדים דרומה האנשים הולכים ומתמעטים, בישובים הצמודים לגדר

ההרגשה משתנה, שם המוות מגיע בהפתעה, אין התרעות, פצצות המרגמה

מגיעות בהפתעה, פיצוצים המומים, אני חושב בליבי מסכנים התושבים.

חיים בצל הסכנה כבר שנים, איך אפשר לגדל ילדים, רק המחשבה שכול רגע

הילד שלך יכול להיפגע ללא התרעה, בגן שעשועים, בחצר , אפילו בחדרו.

גופי מתחלחל רק מהמחשבה הנוראית. אני מעריץ את התושבים על חוסנם.

החברה מסיימים את העבודה, אנחנו יושבים על הדשא ושותים קפה.

מתבוננים בשלווה על מרכז רצועת עזה, פטריות ענקיות של עשן שחור צומחות

מעל העיר. אני סופר את השניות, בערך עשר שניות עד שאתה שומע את הפיצוץ.

שלושה קילומטר וההדף מרעיד את גופך.

שוקע במחשבות, מה עם הילדים המסכנים בעזה, אם במרחק כזה כל גופי מזדעזע.

מה מרגישים הילדים בעזה, פצצת מרגמה קוטעת את מחשבותיי.

גי'פ צבאי מגיע אלינו בדהרה, "חברה אתם מטורפים תכנסו למחסה, נופלים פצ'מרים."

הליצנים עונים לו, "אתה לא רואה , אנחנו שותים קפה."

הוא מרים את ידיו לשמים בייאוש, "אתם דפוקים."

"אנחנו יודעים" וממשיכים ללגום קפה בנחת.

"יאללה חברה בואו נעבור לישוב הבא יש עוד הרבה עבודה, נמשיך להסתכל על הנוף שם".

אלון