רציתי לכתוב כאן משהו על להקת אטליז.

ביום רביעי הקרוב יש להם הופעה בלבונטין 7, ומגיע להם שהמקום יהיה מפוצץ בקהל.

זו להקה שאני ממש אוהב, מהבודדות מז'אנר ה"ישראלי באנגלית" שאני מצליח להתחבר אליהן (ועוד בכל נימי נפשי, שזה נדיר אפילו עם אמנים ששרים בעברית).

כבר שנים אני מנסה לעזור לאטליז בלהתקדם צעד, ועוד צעד, ועוד אחד, ועוד.

והנה, כנראה שאחרי כל-כך הרבה עיכובים ותלאות - יש תזוזה אמיתית. דיסק הבכורה במיקסים, קליפ ראשון כבר יצא (אתם יכולים לראות אותו בהיפ) ונראה שזה סוף סוף קורה.

אז רציתי לעשות פה איזה "pitch" קטן, ליצור איזה טקסט שיגרום למעטים שיקראו אותו לפחות להתוודע ללהקה בשלב הראשון, גם אם לא ממש להגיע להופעה שלה.

אבל אז חשבתי: נו, ואיך תכניס עכשיו על רגל אחת את כל ההיסטוריה המפותלת שלה לפוסט שיהיה אפשר לצלוח עד סופו? פעם כבר ניסיתי לעשות את זה, וכך יצא המשפט:

"קחו להקה. תכניסו בה שלושה גיטריסטים ושתי זמרות. תנו לה לעבוד על חומר שנתיים ורק אז להתחיל להופיע. עכשיו תחליפו את אחד הגיטריסטים. תורידו את אחת הזמרות. עכשיו גם את השניה. תורידו גם את הגיטריסט שהחליף את הגיטריסט. תעלימו את הלהקה מהשטח לכמה חודשים. עכשיו תחזירו אותה, עם זמרת שלישית וגיטריסט שיחליף את הגיטריסט שהחליף את הגיטריסט. קיבלתם, פחות או יותר, את להקת איטליז".

מסורבל קצת, הא? ומאז זה רק עוד יותר הסתבך, כששוב הוחלפה סולנית.

נזכרתי גם שבמהלך השנים האחרונות כתבתי כמה וכמה דברים על אטליז. בסוף החלטתי שבמקום לכתוב קטע חדש לגמרי, אתן אסופה של הדברים שכבר כתבתי. מי שיהיה לו כח לקרוא את זה - יקבל תמונה די מקיפה על מה עבר על ההרכב הזה מאז ועד הלום.

זה התחיל אצלי יחסית בקטנה, אי שם ב-2003. זה היה הפרגון הראשון, והמתומצת למדי:

"ראיתי אותם בהופעה בבארבי לפני כמה חודשים, ובפירוש מדובר באחד ההרכבים המעניינים ביותר שנתקלתי בהם זה זמן רב. חבורה של מוסיקאים צעירים ומוכשרים בטירוף, שעושים מוסיקה מוזרה, מעניינת ועשירה. לא ברור איך אוכלים אותם, אבל שווה לנסות".

באמת זה היה אז לא ממש ברור. בהתחלה הם עשו רושם של פרוג. היום, כבר כמעט ואי אפשר למצוא זכר לז'אנר הזה במוסיקה שלהם.

אחד הדברים שהכי משך אותי לאטליז היתה הסולנית מאיה דוניץ, מוסיקאית מוכשרת ובחורה מקסימה.

"ראיתי אותה בכמה הופעות (גם של איטליז וגם של הבילויים) ובאף אחת מהן לא יצאתי עם תלונות. יש לי הרגשה שמדובר במוסיקאית מוכשרת שעם הזמן והנסיון תוכל להפוך לבעלת נוכחות בסצינה הקטנה שיש כאן."

ודוניץ אכן התבררה ככזו. מה חבל שאחרי זמן מה עזבה הסולנית את הלהקה (באקט שעם הזמן יסתבר כרפיטטיבי משהו בביוגרפיה האטליזית) ועברה להתעסק בפרוייקטים מוסיקליים אחרים. בחג השבועות של 2004, כאשר התבקשתי ע"י עורך התרבות של YNET לבחור את ההבטחה המוסיקלית שלי, בחרתי בה, וכתבתי ש:

"החיפוש (המוסיקלי) שלה הוא המציאה שלנו".

עברו מספר חודשים - והאטליזים מצאו סולנית חדשה: שרית שצקי. שצקי היתה אז זוגתו של גיא בן-שטרית, מייסד הלהקה, מה שמן הסתם הקל על בחירתה לתפקיד הרם במעלה.

כדי לעזור ללהקה לעשות kick of מחודש ומוצלח, כתבתי עליהם כתבה במגזין טיים-אאוט, שסקרה את ההיסטוריה עד הלום.

"אטליז זה בעצם השטויות של גיא בן-שטרית", סיכמו חברי הלהקה, וציינו גם ש"זו חבורה של מוסיקאים שיכולה לאתגר אותך ולהעיף לך את המוח".

מה שנכון - נכון.

וה-Kick of המחודש באמת היה מוצלח. ההופעות החודשיות של אטליז בג'ה פן (שמאז כבר נסגר) היו מפוצצות. מהשניה שבהן יצאתי קצת נסער. לא רק בגלל המוסיקה, יותר בגלל התקלות לא מתוכננת שהשאירה בי את חותמה. כשחזרתי הביתה, אחרי ליטר של בירה, זה מה שיצא ממני, בכתיבה ללא מעצורים וללא עכבות, שלא זכור לי שהצלחתי להוציא מעצמי לפני כן (ותודה להייניקן, שהביאוני עד הלום...). מהתגובות בפורום הסתבר שזה עבד לא רע...

"הקהל מריע אחרי כל שיר, מתמסר ומוחא כפיים. אתה מחייך חיוך מלא שביעות רצון. "אני הייתי שם כשזה התחיל", אתה חושב לעצמך. "אני ראיתי את התהליך הזה קורה". וזה לא נגמר. מכאן הם רק יתקדמו. עושה רושם שסוף סוף יש להם את כמות האמביציה הדרושה, זו שאולי היתה קצת חסרה קודם. הסולנית החדשה שלהם מאוד מתאמצת (לפעמים נדמה שיותר מדי) ונדמה שהגבול הוא השמיים".

טוב, אז זה היה קצת wishfull thinking. שרית שצקי לא היתה באמת הסולנית המתאימה לאטליז, עובדה שבחרתי קצת להדחיק בזמן אמת. גם ההתנהלות של הלהקה לא השתפרה בהרבה ולא הפכה למכונת הפרומושן המשומנת לה פיללנו.

מתישהו כבר ממש תפסתי על זה עצבים:

"בחיי שאני אוהב אותם, גם כמוסיקאים וגם כבני-אדם, אבל הגיע הזמן להגיד שההתנהלות שלהם נראית הרבה פעמים קצת מצ'וקמקת. מדובר בעקב אכילס שמלווה אותם עוד מההתחלה, ואם חשבתי ששתי ההופעות הראשונות בעידן שצקי מסמלות על איזו תנופה ,איזה שוונג שיקח אותם הלאה - מסתבר שטעיתי. טעיתי, כי כדי לבנות את עצמך לא מספיק להופיע פעם בחודש בג'ה פן. וכי לעבוד במשך שנים, להחליף חברים בהרכב על ימין ועל שמאל ולא לנפק לציבור שום דבר חוץ מסינגל אחד - זה מקל בגלגלים של עצמכם".

יש מצב שחברי אטליז נעלבו כשהם קראו את זה, ואולי זה רק הדמיון שלי, אבל נדמה לי שמאז ה"שלום, שלום" ששמעתי מהם בהופעות הפך ליותר קורקטי. אבל כדעתן בלתי נלאה, שנוהג לומר את מה שהוא חושב, גם במקרים שלא תמיד צריך (פה דווקא היה צריך) - זה היה עוד אחד מהטקסטים הקשים שכתבתי על אמנים שאני אוהב והשאירו אחריהם צביטה בלב, חוסר נעימות וקורטוב של ייסורי מצפון.

אחרי עוד כמה חודשים, שרית שצקי נפרדה מגיא בן-שטרית, וגם מהלהקה. ושוב, אטליז על צומת דרכים, בלי סולנית.

ובסוף הגיעה לי טריפון. והיא, בינתיים (טפו טפו טפו, מלח מים) - מצליחה להחזיק.

נכון, היא לא מאיה דוניץ (הסולנית מס' 1 של הלהקה בכל זמניה), אבל היא מתאימה יותר משצקי. איתה הם אפילו הצליחו להקליט אלבום. והוא אפילו יצא בטח, מתישהו.

אז לא שמאז אטליז הפכה ללהקה עם תוכנית פעולה ברורה ועקבית, אבל לפחות יש מצב לראות אותם בהופעות. גם אם לפעמים אלו הופעות במקום שממש לא ברור איך הוא קשור ללהקה, זה בד"כ יוצא טוב.

"הנגנים עושים את עבודתם נאמנה ומראים שוב עד כמה הם מלאי דמיון מוסיקלי. למרות ההפסקות התכופות בנגינה משותפת, הם עדיין נשמעים משומנים ומתואמים ונותנים תחושה של להקה, ולא של נגני ליווי של זמרת. זו, מצידה, מחליקה לתפקידה החדש באלגנטיות ומהווה המשך נאה לקודמותיה".

וביום רביעי הקרוב, תהיה לכם ההזדמנות לבדוק את זה בעצמכם. וזו אפילו לא הופעה מאוחרת. שעת ההתחלה הרשמית היא 21:00, מה שאומר שההופעה תתחיל בסביבות 22:00. אטליז נותנים בד"כ הופעות די קצרות, כך שבהחלט יש מצב שב-23:30 כבר תמצאו את עצמכם בדרך הביתה, ותוכלו לישון טוב מספיק לפני יום עבודה (בכל זאת, רשת חברתית של אנשי עסקים...). לא יודע מה אתכם, אבל אני שם.

ואם כל מה שקראתם כאן לא הספיק, אפשר לבדוק את עמוד ה-My Space של הלהקה, שמכיל מספר שירים להאזנה.