נו. מה יהיה, הילה. את מתכוונת להמשיך עם ההסתגפות הזו עוד הרבה זמן? זה באמת מה שמגיע לך? את עונה כן, בלב. וזו התנשאות. למה נראה לך שלא מגיע לך יותר ולאחרים כן. מותר לך לדרוש מעצמך הרבה יותר ממה שאת דורשת מאחרים? את באמת שווה יותר? באמת יש בך הרבה מעבר לזה? ולשמוח מהיכולת להיות עצובה, זה באמת משרת מטרה?

ואם זה ימשך לעד? ואם אין תחתית לזה? גם אחרי כל הנפילות האלו, את ממשיכה לראות רק את התהום. ועד מתי תמשיכי עם הקיצוניות הזו? ולמה היא כל כך מושכת אותך? ואת הכאוס בחיים שלך, את גם מסדרת עם רעל בעיניים.  ובוחנת את הגבולות של מי? ומישהו בכלל שם לב? ואת ממשיכה לחבק במסירות את האסלה כל ערב, בשביל מי? יש באמת מישהו ששווה את זה? ואם נראה שכן עכשיו. אז מחר? וההיטהרות הזו, היא אמיתית או מדומה? משאירה בך חריטות וחרטות. ובור גדול. ומי יציל אותך ? מי בכלל יכול? ואם הוא כבר רוצה, אז איך? את בכלל תתני לו? מסוגלת? והריקנות הזו, היא נעימה לך? את באמת יותר חזקה מהם? ואם הם חלשי אופי, אז למה הם כל כך מחוייכים. ואת, לא יכולה? רוצה? רוצה לרצות. ולא יכולה. וזה יפסיק לכאוב, יום אחד? את רוצה שיפסיק לכאוב? לא באמת. את לא רוצה להיות כמו כולם. פשוטה. את אישה פשוטה? זה כל כך עצוב להיות פשוטה? המורכבות שלך, היא המצאה? של מי? שלך? אז למה את עושה את זה? בחירה? וכל השאלות האלו, מקרבות אותך לאמת הפנימית או לדום לב?

תדליקי עוד סיגריה,

אולי התשובה,

בין ענני העשן?