כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    "אולי אם אבוא היום, בכלל לא אוהב אותו" - כך זה הסתיים

    27 תגובות   יום שבת, 17/11/12, 18:31

     

    "אולי אם אבוא היום בכלל לא אוהב אותו" – כך זה הסתיים


    "משנת 1990 – לא ביקרתי במקום. אין לי מושג מה מצבו של הציור.


    האם הצבע נפגע במקומות מסוימים?


    האם הוא השתפשף ונסדק?


    אולי מישהו החליט שנמאס ודי וצבע את הקיר מחדש בלבן?


    אולי צריך לעשות תיקונים במקומות מסוימים?


    אולי אם אבוא היום לראותו בכלל לא אוהב אותו?


    (שהרי מכירה אני אותי ואת התהליכים שבהם אני מעבירה את הציורים שלי. רבים מציוריי כאשר הם זוכים לפגישה מחודשת עמדי הופכים להיות מצע לציור חדש ומשתנים לי לנגד עיני, תחת ידי החרוצות ( וזאת במקרה שלא בחרתי לגרוס או לשרוף אותם)".


    במילים האלה אני מסיימת את הרשומה שלי שנקראת "רוקדת על הקיר" – ובה אני מתארת בפרטים, בתמונות וברישומים תהליך מורכב שעברתי כאשר ציירתי ציור קיר גדול (80 מ"ר) ב'היכל התרבות בנהרייה'. בסוף הרשומה, כפי שמצוטט כאן למעלה, אני מספרת שחלפו כמעט 20 שנה מאז, ומעולם לא שבתי לראותו בכל אותם שנים. מי שייכנס לרשומה שם יוכל גם לקרוא את התגובות המעניינות שעלו מבין הקוראים.


    אחת המגיבות כתבה לי " איזה אתגר. יצא מדהים. בכל זאת מעניין מה קורה עם הציור היום". שאלה שאלה קצרה, ומאותו רגע היא יצרה אצלי סוג של סקרנות ועניין שקודם לכן, משום מה לא עלה כלל. הסקרנות שלי לגבי התוצר התעצמה כאשר פרסמתי ב 'פייסבוק' אלבום ובו אוסף צילומים מתוך הציור, וגם שם חברים שאלו "אז מה באמת קורה עם הציור הזה היום" ו "למה את לא הולכת לראות"? "ואיך זה שאת לא הולכת?" ועוד כאלה.


    זהו החלטתי. אולי באמת הגיע הזמן ל"פגישה מחודשת".


    קבעתי עם רינה רינג, חברתי אמנית, שגם מכירה היטב את הציור, משום שבאותם שנים בעת שציירתי היא נהגה לפקוד אותי שם לפעמים, לצלם, לדבר. היינו בדרכנו לסדנת תיאטרון (רב תחומי) שבה אנו משתתפות ב'מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי', ועל הדרך עומד לו כמו תמיד יציב ובטוח, 'היכל התרבות של נהרייה' – ואין מנוס, כל הנתונים חברו לכך שאנחנו הולכות לבקר את הקיר. מצוידות במצלמות ובכל אורח הרוח הנדרש לפגישה המחודשת.


    ובדרך אני מתארת לרינה לפרטי פרטים איך אני רואה את הציור. ואני אומרת לה כך" אין לי ספק רינה שהקיר דהוי, ומקולף, אני רואה בעיני רוחי חלקים שלמים שהתקלפו, צבע שנסדק, רהיטים שבטח שעונים וזרוקים על הקיר (שהרי הציור, עם כל כמה שהוא 'ברשות הרבים' הוא בכל זאת בחדר תת קרקעי שבעבר שימש להרבה מאד פעילויות תרבות (מחול, שירה ועוד) אבל מה אני יודעת למה משמש האולם הזה כיום?"


    רינה מקשיבה לי ונשמעת לי מסויגת מאד. "לא", היא אומרת. "אני משום מה רואה אותו שלם, חי, כאילו דבר לא פגע בו. כמו שאני זוכרת אותו כך אני רואה אותו".


    "איך זה יכול להיות?" אני עונה, שואלת " 20 שנה עברו. משהו בטח קרה שם. אנשים מסתובבים שם".


     הייתי משוכנעת שמה שאני הולכת לראות זה הרס מוחלט. אפילו התכוננתי לזה נפשית. כבר ראיתי בעיני רוחי איך אני עושה מזה מטעמים, מצלמת, מגדילה, מפרסמת את הצילומים וכמובן הופכת את זה לרשימה עסיסית שבה אני מתארת איך שיני הזמן נוגסים ביצירה.


    בעבר, פרסמתי רשומה שבה אני מספרת על פרויקט שבו אני אמורה לשרוף כמה מיצירותיי, התגובות שקיבלתי היו מגוונות, שונות וחלקן מסעירות עד מנאצות. בעקבות זאת פרסמתי שורה של רשימות שבהן אני מתדיינת עם הקוראים בנושא הזה ומספרת כיצד אני גם גורסת עבודות. מסע והעמסה: תערוכה נולדת, תערוכה נודדת , סביבתי  - כבר לא בסביבתי , שם אני מביאה גם רשימה שבה אני מציגה אוסף ענק של ציורים זרוקים זנוחים ואבודים בשוק הפשפשים בחיפה ושואלת, האם לאחרים מותר לפגוע בעבודות וליוצר עצמו אסור, העלבון שבעיזבון .


    כבר ראיתי איך אני מוצאת את ציור הקיר שלי, עזוב, הרוס, מוזנח ובכך מוצאת צידוק לדבריי הקודמים (שם) ואומרת שאם לזמן מותר לנגוס ולקלקל אז למה לאמן עצמו, הבעלים של העבודה, אסור?


    ככה ניחמתי את עצמי, ואמרתי לעצמי, אני כרגיל יודעת מצוין "להוציא מתוך מעז" ואם אכן אמצע ציור קיר הרוס וחבול כבר אדע איך לעשות לו כבוד בדרך אחרת.


    זו הייתה שיחתנו בנסיעה, ובסופו של דבר, ידעתי מה שאני יודעת תמיד, יהיה מה שיהיה, הגמול האמתי שלי היה שהייתי בתהליך עצמו, שחוויתי את חדוות היצירה, שהייתי שם, עשיתי, הלכתי ואני ממשיכה ללכת הלאה. איני סוגדת לתוצרים. ומי שמכיר אותי ועוקב אחרי עבודתי יודעת שאכן כן.


    וירדנו במדרגות, והמצלמה כבר בהיכון, ואני לוחצת על המתג שמפיץ בבת אחת אור גדול על כל החלל הגדול הזה וציור הקיר נגלה לי במלואו. חייבת לומר, במלוא הדרו.


    דבר ראשון ראיתי את כולו. עדיין שלם, מלא, הצבעים חיים ממש כמו ביום שנפרדתי ממנו. הייתה לי הפתעה גדולה. שום דבר קטסטרופלי לא זעק אלי משום מקום. רינה צדקה. בגדול רינה צדקה.

    ככה הוא נראה.

     


     

    ''

    ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים 1990

     

     

     

    ''

    ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים 1990


     

    חשבתי שאמצא אותו חבוי וסתור בין רהיטים, חשבתי שיהיה שם בלאגן והוא ייראה שם כמו תפאורה זניחה מפריעה. ומצאתי פה ושם כסא הפוך, או כסא בודד. כמובן שצילמתי ומבחינת הצילום זה אפילו היה מעניין. זה הוסיף בעיני עוד ממד לקומפוזיציה.


    בקצה האחד שלו בין דימוי הטוטם השתרג השתלב לו צינור, רגל, של כסא הפוך.


     

    ''
    פרט מתוך ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים 1990


     

    אבל בקצה האחר, אני חייבת להודות, שם חלק גדול ממנו הוסתר על ידי רהיטים שהוזזו למקום אחד. הדמויות שעל הקיר הצליחו לבצבץ בין שולחן לכיסא ובצילום זה דווקא הצטלם לי יפה.


     

    ''
    פרט מתוך ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים1990

     

     

     

     

    ''

    פרט מתוך ציור קיר בהיכל התרבות בנהרייה ( 80 מ"ר)  - נורית צדרבוים 1990

     

     

    אחר כך התקרבתי וחיפשתי את הפרטים. פה ושם מצאתי קילופי צבע קלים מאד. אכן קילופי צבע, אבל הרבה פחות בוטים ממה שאני תיארתי לעצמי בעיני רוחי. חלפתי על פני הציור וקילופי הצבע הקלים צצו אלי. נראים ולא נראים. לא ויתרתי להם. כיוונתי את המצלמה, פוקוס, קלוז אף והנצחתי אותם כתם כתם במלוא כבודו.

    (ניתן לעקוב אחר העיגולים המסומנים באדום, וצהוב על גבי הציור במקום שבו התגלו הנזקים)

     

     

    ''
       

     

     

     

    ''


    רק במקום אחד מצאתי פגיעה בקיר. לא סתם צבע קטן שהתעייף, אלא פגיעה בטיח עצמו. והרי כשמגיעים לעצמות העור נפגע בדרך, גם.

     

     

    ''
       

     

     

     

    ''

     

     

     

    ערכתי לי סרטון ובו תיעדתי את הקיר במצבו הנוכחי, הפרדתי שם בין קטעים וצילמתי בהגדלה את הסימנים הפגועים, הבלטתי אותם בעיגולים כמו סוג של מיפוי, והכנתי תיעוד אמיתי, של זמן אמת, של הקיר אחרי 20 שנה.

     

     

    ''



    אבל, זו העין שלי שבדקה ובחנה כל מילימטר. בגדול, אני חייבת לומר שהקיר שרד כמעט כמו הציורים במערות אלטמירה (מערת אלטמירה היא מערת אבן גיר המפורסמת בשל ציורי המערות המתוארכים לתקופת האבן הקדומה העליונה, הכוללים שרטוטים וציורי סלע מרובי צבעים של יונקי בר וידי אדם. המערה שוכנת ליד העיר סאנטילאנה דל מר בקנטבריה, ספרד, במרחק 30 ק"מ מערבית לעיר סנטנדר. בשנת 1985 העניק אונסק"ו למערה מעמד של אתר מורשת עולמית. על מערת אלטמירה לומד כל סטודנט לאמנות, ומשם הוא לומד לדעת כיצד צייר האדם הקדמון, ולהתפעל מהעובדה שהציורים על קירות המערות שרדו עד ימינו אנו).


    הסרטון מציג את פניו המרובים של הקיר. את המראה הכללי שלו שנשמר יפה, רענן, חי ותוסס, אבל ויחד עם זאת הוא לא מסתיר דבר. הוא מתקרב אל הקיר בעין טלסקופית, בודק כל מילימטר ומציג גם את המקומות שבהם ניתן לראות עקבות שמראים לנו איך שיני הזמן נוגסות.


    ולבסוף אני חוזרת לשאלה שאותה הצגתי ברשימתי הקודמת,  זו שנכתבה כאשר ציור הקיר היה שמור בזיכרוני, כפי שעזבתי אותו ב-1990

    אולי אם אבוא היום לראותו בכלל לא אוהב אותו?


    ובכן, כאן אני מתוודה.


    פגשתי אותו אחרי 20 שנה, התבוננתי בו ארוכות. רינה אף צילמה אותי במספר פוזות שבהם אני עושה תנועות ומנסה להתמזג עם היצירה. והרבה מחשבות חלפו במוחי. זכרתי שכשיצרתי אותו הייתי חדורת תשוקה לעשייה עצמה, אבל משום מה, אז, טרחתי להזכיר לעצמי שזו התנסות חשובה, שזה סוג של בית ספר בעבורי, שטוב שאני עושה זאת, אבל לא ראיתי בזה את האמנות הנשגבה שלי. זו לא הייתה אמירה, זו הייתה עוד נקודת ציון במסע שלי כיוצרת.  ולבסוף, כל כך התעייפתי ממנו אז ( לא עייפות פיזית, עייפות בעניין), שלאחר ארבעה חודשים שעבדתי ברצף, שטופת צבע, חזרתי כמעט חסרת נשימה אל הסטודיו והתנפלתי על סדרת היצירות שלי שנקראו 'כן, לא, שחור, לבן' – והכנתי את תערוכת היחיד שלי שבה ביקשתי לנקות ממכחולי כל צבע שהוא, ולעבוד רק עם שחור לבן. בעצם למחוק מזיכרוני את הרפתקת ציור הקיר.


    אבל, היום כשחזרתי לציור הזה, ולא משנה כרגע מה מצבו הפיזי (שהוא דווקא די טוב) חשתי שאני אוהבת אותו אפילו יותר. פתאום ממרחק של זמן יכולתי להעריך את מה שעשיתי שם. יותר מזה, לא הבנתי איך בכלל עשיתי אותו. צריך לומר שציור קיר, יש לו תכתיבים משלו, והוא משלב באופן כלשהו בין מיומנות, כשרון, דמיון ועבודה עמלנית. החלק העמלני שבו לפעמים פוגע בספונטניות, ביצירתיות, ובנגיעות האינטואיטיביות שהם הם שפתו האישית של היוצר וכתב ידו. בציור קיר, אין כל כך הרבה חופש. ובכל זאת, עמדתי במשימה, הגבלתי את עצמי שם לתכתיבי הז'אנר הזה, הייתי ממושמעת, ובמקומות שיכולתי הייתי יצירתית. היום ממרחק של זמן אני מעריכה את זה אפילו יותר. וכן, אני אוהבת אותו, אני שמחה שנתתי לו הזדמנות להיות, אני שמחה שהוא נתן לי הזדמנות לייצר אותו.


    לא, לא אשוב לצייר ציורי קיר, זה לא ממש מעניין אותי, ובדרכי היוצרת אני כבר במקום אחר, אבל אני שמחה שהייתי בתחנה הזאת.


    הערה: ובעוד אני כותבת רשימה זו, פרסמתי במקביל את הסרטון ב 'פייסבוק' והנה תכתובת חביבה שהתנהלה שם ביני ובין אחת החברות.


    וכך היא כותבת:" אם הציור יקר לך אז עברי על הפגמים בצבע -הציור מלא צבעוניות חמה אהבתי"


    ואני עונה לה:" תודה חני. הציור יקר, והוא יקר לי גם כמות שהוא. פגעי הזמן הם חלק מהחיים. וכמו שאני לא עושה ניתוח פלאסטי לפני שגם הם לא כתמול שלשום, כך גם לא לציור. אנחנו מזדקנים יחד בכבוד......"


    והיא עונה לי: "נהדר".


    ולסכום עוד דבר אחד. כשהייתי שם התברר לי פרט מאד מעניין. לא אגלה אותו כאן, אבל אני יכולה לספר שהפרט שנגלה לי פתח בפני צוהר מדהים לגוף נוסף וחדש של יצירות, שבהם לציור הקיר יהיה מקום מאד נכבד. כשזה יקרה וכשיהיו תוצרים, קוראי הנאמנים יזכו לחזות בזה. אז יש למה לחכות.

     

     כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (27)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/11/12 16:06:

      צטט: שולה ניסים 2012-11-22 11:29:58

      לו היה אפשרי לחיות כ- אלף שנים ולעקוב אחר גורלה של יצירה - ולא רק פגעי הזמן שפוגעים ביצירה עצמה, אלא גם יצירות אחרות שמשוחחות איתה מאמרים שנכתבים, מחקרים. לכי תדעי. עבודות נהדרות נורית.

      יפה אמרת שולה. המעניין הוא השיח התרבותי שיכול לצמוח בין מפגשים בין יצירות מכל הזמנים. יחד עם זאת יש סוברים ( חוקרים מתחום הפסיכולוגיה) שדווקא הידיעה שחיינו קצובים, ודווקא בגלל חרדת המוות התת הכרתית שמצוייה בכל בן תמותה - היא זו שיוצרת את הדחף ליצור, ולהשאיר עקבות בעולם. אז יכול להיות שאם היינו יודעים שאנו אמורים לחיות 1000 שנים לא היינו יוצרים. לכי תדעי. תודה על דברייך שולה.

        22/11/12 11:29:
      לו היה אפשרי לחיות כ- אלף שנים ולעקוב אחר גורלה של יצירה - ולא רק פגעי הזמן שפוגעים ביצירה עצמה, אלא גם יצירות אחרות שמשוחחות איתה מאמרים שנכתבים, מחקרים. לכי תדעי. עבודות נהדרות נורית.
        20/11/12 21:40:

      צטט: הנוקד 2012-11-19 17:22:43

      אני רוצה להתייחס מכל הרשומה המעניינת למשפט שבעיני הוא המוץ כאן

       

      אולי אם אבוא היום לראותו בכלל לא אוהב אותו?

       

      זה מדהים, שבעצם המשפט כאן מבטא את חיבוטי הנפש של האדם. לא אחת חי האדם בספקות או בחוסר החלטיות לנעשיו מהעבר, ועולה בו המחשבה התהיה והספק אולי בכלל טעיתי בצעד זה או אחר. אותן תהיות לעיתים יוצרות ספקות עכשוויות, עם חוסר החלטה עתידית.

       

      זה מה שקיבלתי ממשפט זה, תשובה לי אין עצה בוודאי שלא.

      גם אני חושבת שזה משפט משמעותי, ולכן בחרתי בו גם ככותרת לרשומה זו. אבל, כפי שאני כותבת בסיומה של הרשימה, אני גיליתי שהיום אחרי עשרים שנה, ואחרי שעשיתי כברת דרך ארוכה באמנות, דווקא אני אוהבת אותו יותר מאשר אהבתי אותו פעם. ואני מסכימה אתך שהחיבוטים והתהיות הם חלק מהעניין, לא תמיד יש תשובה, אבל לפעמים כן. הפעם זה היה כן.

        19/11/12 17:22:

      אני רוצה להתייחס מכל הרשומה המעניינת למשפט שבעיני הוא המוץ כאן

       

      אולי אם אבוא היום לראותו בכלל לא אוהב אותו?

       

      זה מדהים, שבעצם המשפט כאן מבטא את חיבוטי הנפש של האדם. לא אחת חי האדם בספקות או בחוסר החלטיות לנעשיו מהעבר, ועולה בו המחשבה התהיה והספק אולי בכלל טעיתי בצעד זה או אחר. אותן תהיות לעיתים יוצרות ספקות עכשוויות, עם חוסר החלטה עתידית.

       

      זה מה שקיבלתי ממשפט זה, תשובה לי אין עצה בוודאי שלא.

        19/11/12 17:07:

      צטט: rachely111 2012-11-19 11:15:13

      וואוו קודם כל את אמנית בחסד וסבלנותך רבה. כל כך כואבת ההתיחסות למוצב ולא יודעים כמה אמן עבד על זה. אני פעם אחת בחיי ציירתי על קיר הרבה יותר קטן רק 6 מטרים אבל היה ממש כיף לעשות את זה וגם אני עדיין לא ביקרתי וואוו מה אגלה מי יודע.

      תודה לך רחלי. האמת שלא לא כל כך כואב, אלה הם פגעי הזמן. טבעי שכך יהיה. ואין לי בעיה עם זה. אני כבר במקום אחר, ואני שמחה שהציור בכל זאת שמר על רעננות ועל נוכחות. לכי לראות את הציור שלך, מעניין, הפגישה המחודשת מעניינת בעיני, יש לזה ערך מוסף.

        19/11/12 11:15:
      וואוו קודם כל את אמנית בחסד וסבלנותך רבה. כל כך כואבת ההתיחסות למוצב ולא יודעים כמה אמן עבד על זה. אני פעם אחת בחיי ציירתי על קיר הרבה יותר קטן רק 6 מטרים אבל היה ממש כיף לעשות את זה וגם אני עדיין לא ביקרתי וואוו מה אגלה מי יודע.
        19/11/12 09:57:

      צטט: zeewschw 2012-11-18 16:53:30

      המפגש עם עבודה "וותיקה" היא בעיקר מפגש עם עצמך מאותה תקופה. לרוב, המפגש מלווה באכזבה (בזיכרון, הדברים יפים יותר, הפינות "מעוגלות" יותר) ואני שמח בשבילך שזו הייתה הפתעה לטובה.

      זאב, ראשית תודה על תגובתך ועל הביקור שלך כאן. ואתה צודק מאד מאד, זו בדיוק הנקודה. שהרי כל ציור, אני תמיד אומרת, כל ציור באשר הוא הוא סוג של דיוקן עצמי, ולכן המפגש עם הציור הזה, הוא ממש כך, מפגש עם עצמי מלפני שנים - כל כך נכון , בדיוק כמו שאמרת "מפגש עם עצמך מאותה תקופה". אבל זה לא רק זה, זה מפגש עם אתה של אז מול מי שאתה היום וזה מה שמעניין כאן. ושוב תודה על הערתך החשובה והמעניינת.

        19/11/12 09:42:

      צטט: רחלסביליה 2012-11-18 09:35:24

      נורית יקרה, שמחתי בשמחתך בפגישה שלך עם ציור שלך, התבוננתי בציור וחבבתי אותו. הוא הציור שלך ולך מותר להתיחס אליו כרצונך. וישנו עוד צד בעניין, כי הרי הציור איננו ברשותך, ומה המוסד בו נמצא הציור האם הם מעוניינים לתקן את הנזקים שהזמן גרם? בעצם הם מופקדים לשמר את הרכוש.

      רחל היקרה, ראשית תודה שבאת והשארת כאן עקבות. שנית, את מעלה כאן באמת שני צדדים משמעותיים. מצד אחד זו אני, שאין לה בעיה לראות את זה כפי שזה, ואין לי שום צורך, ורצון, וכוח ועניין לעמוד שם מול הקיר ולתקנו. כשאני חוזרת אל יצירה, אני לא רק חוזרת אליה אני חוזרת עליה, ואז אני משנה וממשיכה ליצור. זאת משום שאינני רואה עצמ כבעלת מלאכה אלא כיוצרת. וביצירה, כל פעם קורה משהו אחר. לכן, אני לא יכולה לתקנו, אין לי מוטיבציה לעשות זאת, ואני שמחה לראות שיש לו כוחות לשרוד יפה בעצמו. ובאשר לבעלי הבית. ראשית, ואולי לצערי ואולי לא, כנראה שבאמת לא אכפת להם. אבל גם אם כן, הם הרי צריכים בשביל זה אותי, כי רק אני יכולה לתקן זאת. וזה לא תיקון טיח, זה תיקון ציור. בקיצור זה לא פשוט. את יודעת כמה שנים לקח לשחזר ולתקן את הציור של מיכאלאנג'לו, הקאפלה הסיסטינית בותיקן? 500 שנה? וכמה כסף זה עלה? אז נכון, יכי ההבדל ה"קטן" - כאן זה לא מיכאלאנג'לו, וגם לא הותיקן, אבל עברו רק 20 שנה. נחייה ( כמה שנחייה) ונראה.

        19/11/12 09:37:

      צטט: HagitFriedlander 2012-11-18 08:45:14

      לנורית, אהבתי מאד את עבודת הקיר היפיפיה, עוצמתית ומלאת אנרגיות פורצות, אהבתי גם שכתבת שפגעי הזמן הם חלק מהיצירה, חלק מהחיים. לעומת עבודות אחרות שלך וגם שירים, ששידרגת ופיתחת וחתכת והבאת חדש על ישן...ושתי הגישות הן את, באחת התבוננות והשלמה ובשניה התבוננות מתקנת ומחדשת...תודה :)

      תודה חגית היקרה. שמחה שאהבת ובמיוחד שמחה שזרמת אתי ועם "פגעי הזמן". ואני חייבת לציין שההבחנה שעשית כאן נכונה ואפילו חשובה. יש דברים שעומדים מעל הזמן מבחינתי ואני משנה ומתערבת ויש אחרים - כמו החיים, והכל לגופו של עניין. תודה לך.

        19/11/12 09:35:

      צטט: שטוטית 2012-11-18 00:44:12

      איזה יופי של עבודות. נדמה לי שראיתי את העבודה הזאת מתישהו בהיכל התרבות בנהריה.

      תודה שטוטית. מסתבר שאי שם בצפון, ב"מערות תת קרקעיות" קורים דברים.

        18/11/12 16:53:
      המפגש עם עבודה "וותיקה" היא בעיקר מפגש עם עצמך מאותה תקופה. לרוב, המפגש מלווה באכזבה (בזיכרון, הדברים יפים יותר, הפינות "מעוגלות" יותר) ואני שמח בשבילך שזו הייתה הפתעה לטובה.
        18/11/12 09:35:
      נורית יקרה, שמחתי בשמחתך בפגישה שלך עם ציור שלך, התבוננתי בציור וחבבתי אותו. הוא הציור שלך ולך מותר להתיחס אליו כרצונך. וישנו עוד צד בעניין, כי הרי הציור איננו ברשותך, ומה המוסד בו נמצא הציור האם הם מעוניינים לתקן את הנזקים שהזמן גרם? בעצם הם מופקדים לשמר את הרכוש.
        18/11/12 08:45:
      לנורית, אהבתי מאד את עבודת הקיר היפיפיה, עוצמתית ומלאת אנרגיות פורצות, אהבתי גם שכתבת שפגעי הזמן הם חלק מהיצירה, חלק מהחיים. לעומת עבודות אחרות שלך וגם שירים, ששידרגת ופיתחת וחתכת והבאת חדש על ישן...ושתי הגישות הן את, באחת התבוננות והשלמה ובשניה התבוננות מתקנת ומחדשת...תודה :)
        18/11/12 00:44:
      איזה יופי של עבודות. נדמה לי שראיתי את העבודה הזאת מתישהו בהיכל התרבות בנהריה.
        17/11/12 23:09:

      מאחר והיו כמה ששאלו אותי, ובקשו להבין הרי שאני מסבירה. בכל פוסט שאני מפרסמת אני משנה קצת את הרקע ואת העיצוב, ומתאימה אותו לרשומה החדשה. לרוב אלה הן תמונות שמתקשרות לנושא שמופיע ברשומה. הפעם ברקע רואים אחד מרישומי ההכנה שעשיתי בזמנו כאשר התכוננתי לציור קיר.

        17/11/12 23:07:

      צטט: ג.ע. 2 2012-11-17 22:40:35

      נורית יקרה. באמת היה נראה לי מוזר שלא הלכת עד עכשיו לבקר שם, והנה, נכונה לך הפתעה גדולה. וההפתעה הגדולה עבורי, היא שאת מאוד אוהבת את מה שאת רואה שם, עד כדי שאת מתפלאת אפילו איך עשית את זה. כמו שאת ודאי זוכרת הבעתי בשעתו את דעתי על הציור היפה והמעניין הזה, המתכתב נהדר עם מה שמתרחש שם בהיכל הזה, וגם אני שמחה לדעת שהציור עדיין חי וקיים ונושם, כמעט במלוא הדרו. זאת זווית אחרת לקרוא אצלך היום. כלומר שממרחק הזמן לפעמים מה שהיה נראה לך מאוד טכני, נראה לך היום אפילו יפה ומרשים. טוב שאת יכולה להרשות לעצמך לחוות גם את זה, וזה אפילו מתקשר לרשימתך האחרונה הקודמת, "מתי הציור גמור?". לפעמים מרגישים שרוצים להגיד כל כך הרבה, גם בשירה, ודווקא כשאומרים פחות, נראה שאומרים יותר, והשיר או הציור יוצאים יותר יפים ממה שחשבנו בהתחלה. זאת ממש כאילו תשובה לפוסט הקודם האחרון שלך. ותראי גם כמה המקום מכבד את העבודה הזאת שלך. אם הקיר נשמר כך במקום בו שוררת פעילות ענפה, סימן שיש מי שמקפיד להעביר את המסר לפעילים במקום, לשים לב לשמור על הקיר (לא להצמיד רהיטים וכו'...). יופי של פוסט. היה משמח לדעת ששבת וביקרת שם, ובעיקר לקרוא שהעבודה גם נשמרה כמעט במלוא הדרה וגם שאת גאה במה שיצא לך.

      גימל יקרה, הפעם אין לי הרבה מה להוסיף על דברייך כאן, מלבד לומר לך שמאד אהבתי לקרוא את תגובתך זו ( תמיד אני אוהבת), וגם הפעם. אהבתי גם את הקשר היפה שעשית בין רשימתי הקודמת לבין מה שנכתב כאן. אפילו חשפת את זה בפני, אני לא שמתי לב. וכבר אמרתי, קוראת עקבית ונאמנה שכמוך.

        17/11/12 22:42:

      צטט: sari di 2012-11-17 22:37:50

      יצירה יפהפיה. גם היום ..עם המפגעים הקטנים..יש אנשים שמציירים על מדרכות והכל נעלם..:)

      תודה שרי. נכון. הדוגמא שהבאת מצויינת. לא מזמן עסקנו ( בפוסט אחר) בסוגייה זו. ובעיני, ואני מניחה שאת מבינה זאת היטב, התהליך הוא העיקר, ומה שנשאר יופי, ומה שלא גם לא נורא.

        17/11/12 22:41:

      צטט: רפי פרץ 2012-11-17 22:14:36

      יפה

      תודה רפי.

        17/11/12 22:40:

      צטט: נעמה ארז 2012-11-17 20:14:23

      לפגעים האלה יש טעם רומנטי. הרי ציורים של גדולי האומנות מלאים בהם. (קמטים והתבקעות של הצבע, טשטוש ועוד) וכפי שאמרתי לך כבר כמה פעמים, ארצה מאד לראות אותו כשאגיע לשם.

      תודה נעמה. ואני בהחלט מסכימה אתך, אין פגם בפגם. הם חלק מהעניין. הדבר ששימח אותי במיוחד הוא לראות שהצבעים לא דהו, מה שמוכיח שהטכניקה שנקטתי בה הוכיחה את עצמה. וכאשר תהיי באיזור ותרצי לבקר את המקום, אשמח לדעת זאת מראש ולהתלוות אלייך.

        17/11/12 22:40:
      נורית יקרה. באמת היה נראה לי מוזר שלא הלכת עד עכשיו לבקר שם, והנה, נכונה לך הפתעה גדולה. וההפתעה הגדולה עבורי, היא שאת מאוד אוהבת את מה שאת רואה שם, עד כדי שאת מתפלאת אפילו איך עשית את זה. כמו שאת ודאי זוכרת הבעתי בשעתו את דעתי על הציור היפה והמעניין הזה, המתכתב נהדר עם מה שמתרחש שם בהיכל הזה, וגם אני שמחה לדעת שהציור עדיין חי וקיים ונושם, כמעט במלוא הדרו. זאת זווית אחרת לקרוא אצלך היום. כלומר שממרחק הזמן לפעמים מה שהיה נראה לך מאוד טכני, נראה לך היום אפילו יפה ומרשים. טוב שאת יכולה להרשות לעצמך לחוות גם את זה, וזה אפילו מתקשר לרשימתך האחרונה הקודמת, "מתי הציור גמור?". לפעמים מרגישים שרוצים להגיד כל כך הרבה, גם בשירה, ודווקא כשאומרים פחות, נראה שאומרים יותר, והשיר או הציור יוצאים יותר יפים ממה שחשבנו בהתחלה. זאת ממש כאילו תשובה לפוסט הקודם האחרון שלך. ותראי גם כמה המקום מכבד את העבודה הזאת שלך. אם הקיר נשמר כך במקום בו שוררת פעילות ענפה, סימן שיש מי שמקפיד להעביר את המסר לפעילים במקום, לשים לב לשמור על הקיר (לא להצמיד רהיטים וכו'...). יופי של פוסט. היה משמח לדעת ששבת וביקרת שם, ובעיקר לקרוא שהעבודה גם נשמרה כמעט במלוא הדרה וגם שאת גאה במה שיצא לך.
        17/11/12 22:39:

      צטט: ענתאשר אליאסי 2012-11-17 19:45:20

      מכל נקודת מבט אני חייבת להודות שאהבתי.

      גם את מראה היצירה וגם מרחק השנים...אין ספק

      שהושקעה בו עבודה מלאת אנרגיה ושמחת חיים צבעונית.

      מקסים...שיהיה לך שבוע טוב ומבורך.

      תודה ענת. אכן, מרחק השנים מוכיח שדבר לא ארע, ההפך העבודה שרדה ובעיני אף יפתה. ותודה שביקרת כאן.

        17/11/12 22:38:

      צטט: נירניר001 2012-11-17 18:42:37

      יפה מאד.חיוך

      תודה נירניר

        17/11/12 22:37:
      יצירה יפהפיה. גם היום ..עם המפגעים הקטנים..יש אנשים שמציירים על מדרכות והכל נעלם..:)
        17/11/12 22:14:
      יפה
        17/11/12 20:14:
      לפגעים האלה יש טעם רומנטי. הרי ציורים של גדולי האומנות מלאים בהם. (קמטים והתבקעות של הצבע, טשטוש ועוד) וכפי שאמרתי לך כבר כמה פעמים, ארצה מאד לראות אותו כשאגיע לשם.
        17/11/12 19:45:

      מכל נקודת מבט אני חייבת להודות שאהבתי.

      גם את מראה היצירה וגם מרחק השנים...אין ספק

      שהושקעה בו עבודה מלאת אנרגיה ושמחת חיים צבעונית.

      מקסים...שיהיה לך שבוע טוב ומבורך.

        17/11/12 18:42:

      יפה מאד.חיוך

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין