הפעם הראשונה שלי היתה בגיל 4, זוכרת את עצמי בגן כרמלה, אביבה או זהבה המטפלות, לא זוכרת מי מהן, אמרה לנו בסוף היום ללכת מיד הביתה ולא להתעכב, אני חושבת שאחי אסף אותי והלכנו ביחד הביתה, גרנו בקצרין, זמנים אחרים, היינו מורגלים לחזור ביחד הביתה, לא זוכרת למה אבל היתה אוירה אחרת באויר גם ילדה בת 4 מרגישה את זה המשפט הבודד הזה, האמירה הזו של ללכת ישר הביתה הבהירה לי שמשהו קורה, שצריך להיזהר
כמה ימים אח"כ הגיע הנהג של אבא שלי ולקח את אחי ואותי לשדה התעופה במחניים, שם ראינו את המסוק נוחת ואבא שלי הגיבור יורד ממנו, מחזה שלא אשכח. מלחמה ראשונה שלי. מלחמת של"ג כפי שהכרתי אותה אז..
הפעם השניה שלי היתה בגיל 12, הדודים מרחובות הגיעו לישון אצלנו למשך שבוע או יותר
ערוץ 2 היה בחיתוליו ושידר נון סטופ, אז ישנתי על מזרון מול הטלויזיה,
אחותי עוד לא היתה בת שנה... עטפנו בפוליגלים צבעוניים את המסכות, היינו מומחים בכל מה שקשור ללוחמה כימית... אמא היתה בהריון, קרובה מאוד ללדת אבא היה בצבא לא הלכנו לבית ספר וכשהלכנו היינו עסוקים בלאטום חלונות ולקשט את המסכות היה אסור להתרחק מהבית בגלל האזעקות והיו המון כאלו נהינו מומחים בלאטום את החדר להכניס את אחותי לאינקובטור הזה (ממ"ט או משהו כזה) זה היה הזוי זה היה מוזר זה היה כיף לא נורמלי... כן כן היה פשוט כיף ככה זה כשאתה ילד כנראה ותכלס לא ממש קורה משהו לידך אז הכל בסדר ואתה נהנה מהבלאגן שסביבך
הפעם השלישית (אם אפשר לקרוא לה כך) היתה מלחמת ההתשה בלבנון, במקביל לכל הפיגועים והפיצוצים באוטובוסים וכו' תקופת התיכון עד סיום הצבא בערך היה זוועה כמויות לא נתפשות של הרוגים ופצועים... כל כך הרבה חיילים בלבנון כל כך הרבה אזרחים בארץ עצב שכול מציאות מטורפת החגים... פורים ופסח... אנשים מתפוצצים... במסעדות, בבתי מלון, באוטובוס, בתחנות אוטובוס זוועה התמונות הפחד של האנשים זה מחלחל, זה משנה אותך...
במקביל - הפעם הרביעית היתה ענבי זעם, אחי כבר היה בצבא ואני לפני גיוס, כבר המון חברים ומכרים בצבא... ושוב הפחד הזה...
הפעם החמישית היתה לבנון השניה, חוויתי סה"כ 2 אזעקות כי גרנו ביוקנעם 2 אזעקות יותר מידי כדי שעד היום יהיו לי מידי פעם חלומות בלהה על הפגזות אוויריות, הייתי לבד בבית עם פעוטה 11 חודשים... כולם היו מגוייסים, הכל היה כל כך קרוב כל כך נפיץ מחוברים למשדרים לטלפון ההתלכדות של העם בעת צרה, שאנחנו מכירים כל כך טוב... האווירה הזאת פעם ראשונה שלי כאמא וזה משנה הכל... בימים האחרונים של המלחמה נשברתי... כשהגיעו האזעקות אלינו לקחתי את הבעל ואת הילדה והזמנתי כרטיסים לאוסטריה נסענו להירגע שבוע זה לא מנע מאיתנו להגיע כל ערב לצימר אחר ודבר ראשון לפתוח טלויזיה ולראות בגרמנית מה קורה אצלנו בארץ...
הפעם החמישית היתה עופרת יצוקה, כבר חזרתי לצבא שוב ובתור קצינת קישור הרגשתי את הלחץ מבפנים את הכוננות ושוב אנשים סביבי מתגייסים סיפורים על הרוגים ועצב
והינה אנחנו שוב... בגיל 34 שני אחים בצבא, אחות שעושה מילואים, ואני שלישה במילואים, יושבת בשבת לעדכן את הרשימות, שהכל יהיה מוכן על כל צרה שלא תבוא.
מחר מילואים, משהו שנקבע מראש ולא קשור למבצע, אבל בכל זאת, הכי הגיוני לי היום לעלות על מדים בזמן כזה, שומעת סיפורים על אנשים שמתגייסים והפייסבוק מפוצץ בדיונים ותמונות וקמפיינים של הסברה והכל רועש וגועש ותוך כדי אני שומעת את נחמן שי ויעקב איילון מסבירים לבת שלי בערץ הילדים על המצב ועל מה לעשות במקרה ו... וחושבת על כל הילדים שגדלים בדרום, ילדים בני 12 שלא מכירים מציאות אחרת, כך הם גדלים מיומם הראשון, ובחמישי תדרכתי את סיון לפני שנפרדנו בבית ספר- "את יודעת איפה המקלט?" "כן" "ואם תשמעי אזעקה תעזבי הכל ותרוצי למקלט!" "טוב" "תרגלו אתכם את זה, נכון?" "כן" הלכתי בלב כבד... עם תמונות של תרחישים שרצים לי בראש...
בעוד 30 שנה, שנזכה, סיון תכתוב בלוג על כמה מלחמות היא עברה בחייה ותזכר שאמא שלה תידרכה אותה כשהיתה בת שבע... והיא שמעה את נחמן שי בערוץ הילדים, בדיוק כמו שאמא שלה שמעה את נחמן שי בשנת 91... וזה לא הגיוני וזו מציאות שאסור לנו להשלים איתה ואת זה כל העולם צריך לדעת ותכלס, לא מעניין אותי מה כל העולם חושב או צריך לדעת, אני יודעת שלבת שלי מגיע לגדול אחרת! מגיע לה לחיות כמו שילדים צריכים לחיות, לא לחלום חלומות זוועה ולא להסתובב בעולם הזה עם המחשבה שבכל רגע יכול ליפול עליך טיל מהשמיים...
שיהיה לנו רק טוב ושלא נדע יותר ימים כאלו.
|