כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    חתולה בסנדלים

    פרופיל

    שירה-1973
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון

    0

    מתחמקת מצרה

    30 תגובות   יום שני, 19/11/12, 09:16

    ''

     

    "איך היה כאן בלילה?" אני שואלת את בעל הצרכנייה החביב והוא משיב בחיוך עייף: "היה שקט". אני מחייכת בחזרה. שנינו מבינים שהביטוי "היה שקט" לא מסגיר דבר ממה שמסתתר בתוך שתי המילים הקטנות הללו. כי גם כשיש הפוגה בטילים, השקט הוא מכאן והלאה. האוזניים כרויות כל הזמן, הלב מחסיר פעימה בכל פעם שאופנוע מתניע בחוץ או כשצליל קולה של סירנת אמבולנס זועק מרחוק. אין שקט. יש המתנה דרוכה.

    אני נפרדת ממנו באיחולי סופשבוע דומם ורגוע ויוצאת אל הרכב שלי, בידי שקית עם ביצים, קוטג' וחלה לשבת. הכלבה מחכה לי בתוך הרכב, אחרי שחזרנו מלילה של אשליה-מתוקה בעיר שבה הצלילים העולים והיורדים בוקעים רק ממשדרי החדשות בטלוויזיה. נמלטנו אל כמה שעות ספורות של שפיות. עשרים דקות נסיעה אל תוך יקום מקביל שבו שוררת מציאות חלופית.

    קליק. פותחת את הנעילה ברכב. פותחת את הדלת והמתוקה מכשכשת בזנב ומחייכת אליי.

    ואז, בדיוק אז, נשמע הצליל המגעיל בעולם. הצליל הזה ששואב לך את הקרביים ממעמקי הבטן ומעלה אותם אל מרכז הגרון בגל בחילה עצום.

     

    מה עושים? אני חושבת בבהלה. אני באמצע הכפר. לרוץ לבית כלשהו? לשכב על הרצפה ולהניח את הידיים על הראש? ומה אני עושה עם הכלבה? ובינתיים הצליל הזה לא מפסיק לרגע, עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.

    "בואי!!" אני שומעת צעקות מצד שמאל, ומבחינה בבעל הצרכנייה ובלקוח נוסף קוראים לי, רצים לעבר הקיר הגדול של תיבות הדואר הנמצא בסמוך. אני מוציאה את הכלבה מהרכב ואנחנו רצות (כן. מסתבר שאני יכולה לרוץ. איפה כל המורות לספורט שלי עכשיו?) השקית עם המצרכים עדיין אחוזה חזק בתוך הידיים. הקוטג' והביצים והחלה מתערבבים אלה באלה, מרשרשים בקצב הבהילות שלי. הרכב לא נעול, אני חושבת לעצמי ומחשבת בזריזות את מחיר החיים מול מחיר יונדאי גטס. החיים לוקחים.

     

    הכלבה ואני מצטרפות אל שני הגברים שכבר כורעים בסמוך לקיר. אני מכווצת את עצמי מאחורי פח זבל ירוק גדול. הזבל. אני חושבת. הזבל יציל את חיי. הלב דופק בקצב מטורף. קצת מהריצה, הרבה מהפחד. "שבי, שבי." אני פוקדת על הכלבה, מתחננת. היא לא רגועה, מתרוצצת לכל כיוון, הלחץ שלי עובר אליה באופן ישיר וסומר את הפרווה שעל גבה.

     

    "תסתכלו!!" צועק פתאום הגבר שלידי ומצביע לעבר השמים שמעל לראשינו, שמתעקשים באופן מכעיס להיות הבוקר תכולים ועליזים במיוחד. אני מרימה עיניים ורואה טיל חוצה את השמים, להבה לבנה-צהובה בעכוזו. הוא חותך בזריזות את כל הרקיע, מותיר אחריו פס לבן של תקווה גדולה. טיל מכוון מטרה, נחוש ורודף צדק, מזדרז להתביית על "הרעים" ולהציל אותנו, שרועדים מפחד הרחק מתחתיו. דולק אחריו טיל נוסף, שועט ברעש, אחיו התאום, זהה לקודמו בדיוק. אני מביטה בנס הזה שמתרחש לי מול העיניים, מהופנטת לגמרי, מרוקנת ממילים. מיטב הטכנולוגיה המלחמתית עורכת תצוגת תכלית מול עיניי המבוהלות והמשתאות.  

     

    ארבע, חמש, שש שניות. "אבל לא היה בום." אני אומרת לשני הגברים שלצדי, ועוד בטרם אני מסיימת את המשפט אנחנו שומעים בום אחד, ועוד אחד אחריו.

    שלושתנו מחייכים בהקלה.

    אנחנו מחכים עוד כמה דקות כנדרש ונפרדים זה מזה. המילים "סופשבוע נעים" נתקעות קצת בגרון, מהססות על הלשון.

     

    אני נכנסת לחצר השלווה והאהובה שלי ורואה את בעל הבית עומד ליד עץ הפקאן הגדול, בידיו מקל ארוך והוא עסוק בשכנוע אקטיבי מאד של הפקאנים לרדת מהעץ. "ברוכה השבה!" הוא מנופף לי בידיו בשמחה. "הגעת? עכשיו אפשר להתחיל לירות."

     

    בתוך הבית אני מגלה שחצי מהביצים בתבנית נשברו.

     

    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/3/13 08:44:
      זה מדהים - נראה כאילו אף פעם לא קרה.
        5/12/12 21:18:

      הזכרת לי את הפרסומת החדשה של הבולבולונים עם הסוף של הפוסט :-)

      וגם לי זו היתה הפעם הראשונה. לא שמעתי הזעקות מאז גיל 6 במלחמת יום כיפור.

      האמת שלא היה ממש מפחיד. יותר מעניין. וגם הבום.

       

      לא נעים במיוחד. דיי מיותר. אבל כפי שהמצב נראה זה לא ממש הולך לכיוון שלום עולמי (אלא אם יערכו את טקס מיס יוניברס כמה פעמים בשנה).

       

      ופקאנים בחביתה זה יופי :-)

        24/11/12 19:22:

      צטט: מרב 1956 2012-11-24 14:23:15

      צטט: מרב 1956 2012-11-24 14:17:50

      התאור הזה,
      אני מרימה עיניים ורואה טיל חוצה את השמים, להבה לבנה-צהובה בעכוזו. הוא חותך בזריזות את כל הרקיע, מותיר אחריו פס לבן של תקווה גדולה. טיל מכוון מטרה

      מעלה בי אסוציאציה  על מפגן חיל האויר (פעם היה כזה נכון?).


      ליבי איתך, תושבת הדרום

      שני עולמות, אנחנו ואתם.

       

       

      תודה רבה, מרב. 

      עכשיו שקט, וטוב שכך. 

        24/11/12 19:22:

      צטט: mick_dundee 2012-11-23 08:49:10

      בפראפראזה מטורפת של ימינו אלה על המשפט הקאלטי האלמותי "שבע זיתים זה ביצה", אפשר לומר ש"שני קסאמים זה ביצה" ? שתהיה שבת שלום ושלווה.

       

       

      בחיי שאין לי מושג על מה אתה מדבר עם הביצים והזיתים (אבל השילוב לא רע בכלל). 

      צוחק תודה, הייתה שבת שקטה ונעימה להפליא. 

        24/11/12 14:23:

      צטט: מרב 1956 2012-11-24 14:17:50

      התאור הזה,
      אני מרימה עיניים ורואה טיל חוצה את השמים, להבה לבנה-צהובה בעכוזו. הוא חותך בזריזות את כל הרקיע, מותיר אחריו פס לבן של תקווה גדולה. טיל מכוון מטרה

      מעלה בי אסוציאציה  על מפגן חיל האויר (פעם היה כזה נכון?).


      ליבי איתך, תושבת הדרום

      שני עולמות, אנחנו ואתם.

        23/11/12 08:49:
      בפראפראזה מטורפת של ימינו אלה על המשפט הקאלטי האלמותי "שבע זיתים זה ביצה", אפשר לומר ש"שני קסאמים זה ביצה" ? שתהיה שבת שלום ושלווה.
        21/11/12 20:40:

      צטט: P65 2012-11-21 08:57:16

      לא נעים

       

       

      לא. 

        21/11/12 20:39:

      צטט: ההוא משם. 2012-11-21 00:04:56

      בקנייה הבאה שתעשי תקני ביצים ועגבניות.

      תצא לך אחלה שקשוקה.

       

      כן, כבר הציעו לי את האופציה הזו

      צוחק

        21/11/12 20:39:

      צטט: יובלש 2012-11-20 14:32:07

      עוד אחדלשון בחוץ

       

       

      איפה היית הפעם? 

        21/11/12 20:38:

      צטט: .סיגל. 2012-11-20 09:49:23

      אוי ואבוי כמה זה מוכר

      גם בצד השני של המדינה (השקט בינתיים טפו טפו טפו) מתהפכים הקרביים. זה זיכרון שנשאר בגוף..

      שיגמרו עם זה כבר, כל החוכמולוגים שאוהבים לייצר מלחמה

      ואת, שמרי נפשך. שמרי היטב.

      מוזמנת לגליל

       

       

      תודה רבה.

      עברה בי מחשבה לעלות קצת צפונה אבל היא התפוגגה איכשהו.

      מקווה שהחל מהערב זה כבר לא יהיה רלוונטי יותר .

        21/11/12 20:38:

      צטט: יובלש 2012-11-20 09:35:37

       

       

      הבומים הקטנים שהותירו אותך כשחצי תאוותך בידך (או חצי חרדתך במעיך) - היו קטנים כי כפי הנראה המרחק היה רב. 

      ברור שרחוק.

      בגלל שאין בירושלים כיפת ברזל

      אני מסתובב עם אורן זריף והוא מרחיק ממני את כל הטילים.

      הבומים שאני שומעת כאן מרעידים את הזגוגיות של הבית בדרך כלל (מזל שזה בית קטן. אין הרבה זגוגיות). 

      שוב ברור.

      רק שחברי מהשטח אומרים שהבומים החזקים באמת זה היירוטים של כיפת ברזל

      אז אולי כמה שהבום יותר חזק זה סימן יותר טוב? (לא לזגוגיות כנראה:)

       

      חבריך מהשטח צודקים לגמרי. מכיוון שהפיצוץ הוא בשמים, הרעש נשמע חזק יותר. חוץ מזה, מי שגר כאן כבר הפך מיומן בהאזנה לקולות נפץ. רובנו יודעים כבר להבחין אם מדובר בבום של נפילה או שמא בום של יירוט.

      מיומנות נרכשת ומחליאה. 

       

      אני נושמת בהקלה עצומה למקרא הבשורה על ביציך. 

      וגם אצלך נשמה.

      כל עוד מה שנשבר לך זה הביצים ולא הביציות........

       

      הייתי אומרת שנשבר לי הזין, אבל טכנית אני לא בטוחה שאני יכולה. 

        21/11/12 20:35:

      צטט: א ח א ב 2012-11-20 08:52:59

      אוף - שיישברו הביצים פעמיים. מילא הביצים אבל חוסר האונים....לא פשוט.

       

       

      חוסר האונים הוא (אולי) הכי גרוע. 

        21/11/12 08:57:
      לא נעים
        21/11/12 00:04:

      בקנייה הבאה שתעשי תקני ביצים ועגבניות.

      תצא לך אחלה שקשוקה.

       

        20/11/12 14:32:

      עוד אחדלשון בחוץ

       

       

        20/11/12 09:49:

      אוי ואבוי כמה זה מוכר

      גם בצד השני של המדינה (השקט בינתיים טפו טפו טפו) מתהפכים הקרביים. זה זיכרון שנשאר בגוף..

      שיגמרו עם זה כבר, כל החוכמולוגים שאוהבים לייצר מלחמה

      ואת, שמרי נפשך. שמרי היטב.

      מוזמנת לגליל

        20/11/12 09:35:

      צטט: שירה-1973 2012-11-20 06:36:49

      צטט: יובלש 2012-11-19 12:34:12

      ...את הכתובת לא תמצא
      היא שמורה בתוך קופסה
      בעולם כל כך קשה
      להתבלט זה לא יפה
      נתחבא כאן ולנצח לא נצא

       

      באמת מצב חרא ואין הרבה מה לומר.

       

      האזעקה "שלנו" תפסה אותי ביום שישי אחה"צ בצעידה נמרצת ביער ירושלים.

      הצופרים ממוקמים ממש ליד, בהר הרצל, כך שאת העוצמה של זה קשה לתאר

      כאילו שמו אותך במסיבת טראנס של 10,000 איש ליד הרמקולים של השני טון.

       

      הייתה בעיקר הפתעה.

      יש לנו איזו תיאוריה ירושלמית שעלינו לא ירו עם כל המקומות הקדושים והשכונות הערביות.

       

      חככתי קצת בדעתי אם לשכב על הכביש ולשים את הידיים על הראש

      בהתאם למיטב הוראות פקע"ר ובסוף החלטתי נגד והמשכתי ללכת כרגיל.

       

      אחרי דקה וחצי האזעקה מרטיטת הקרביים סוף סוף השתתקה,

      היו כמה שניות שקט ואז איזה שני בומים חלשלושים שהיו אנטי קליימקס מוחלט לעוצמת האזעקה.

       

      אח"כ התחילו יריות שמחה וזיקוקים בכל מזרח ירושלים אבל זה כבר סיפור כאוב אחר.

      נקווה שהפאג'ר הבא שהם ירו על ירושלים יפול בסילואן. נראה אותם מזקקים אז......

       

      אגב בדקתי, לביצים שלום :)

       

      תהיי חזקה, תשמרי על עצמך (ועל הכלב) ((ולהיפך))

       

      }{

       

       

      הבומים הקטנים שהותירו אותך כשחצי תאוותך בידך (או חצי חרדתך במעיך) - היו קטנים כי כפי הנראה המרחק היה רב. 

      ברור שרחוק.

      בגלל שאין בירושלים כיפת ברזל

      אני מסתובב עם אורן זריף והוא מרחיק ממני את כל הטילים.

      הבומים שאני שומעת כאן מרעידים את הזגוגיות של הבית בדרך כלל (מזל שזה בית קטן. אין הרבה זגוגיות). 

      שוב ברור.

      רק שחברי מהשטח אומרים שהבומים החזקים באמת זה היירוטים של כיפת ברזל

      אז אולי כמה שהבום יותר חזק זה סימן יותר טוב? (לא לזגוגיות כנראה:)

       

      אני נושמת בהקלה עצומה למקרא הבשורה על ביציך. 

      וגם אצלך נשמה.

      כל עוד מה שנשבר לך זה הביצים ולא הביציות........

       

      תודה, מותק.

      שומרת שומרת.

       

      אגב, שמעת על העיר החדשה בישראל?

       

      טיל אביב-יפו. :)

       

        20/11/12 08:52:
      אוף - שיישברו הביצים פעמיים. מילא הביצים אבל חוסר האונים....לא פשוט.
        20/11/12 06:40:

      צטט: kruveet 2012-11-20 03:49:24

      לא יכולה אפילו לדמיין. מציאות שאפילו בסיוטיי לא קיימת.

      שייגמר כבר על הרוע והאי שפיות הזה.

      כאן אני מספרת בכיתה, ככה קצת - מנסה להעביר את התחושות מהבית, מהחברים.

      מנסה וברור לי שלא מצליחה.

      אני בקושי מבינה....

      אבל מנסה לגייס את הצעירים מרובי הרשתות החברתיות לעשות את מה שהם כן יכולים,

      וצריכים,

      לתת כתף למאמץ,

      יותר נכון אצבעות, ולכתוב ולהפגין וכו'....

      מדהים לראות מה הרשתות מראות בחדשות כאן.

      מדהים ומכעיס כל כך....

       

       

      מעלים לרשת כל הזמן סרטונים ותמונות של הפגנות תמיכה בישראל, בתושבים. אלה רגעים שבהם כל הציניות הרגילה

      מתפוגגת כלא הייתה, כי העובדה היא שזה פשוט מחמם את הלב בצורה בלתי רגילה. 

      נכון שזה לא פותר את הבעיה, אבל זה בהחלט עוזר להרגיש שאנחנו לא לבד. שגם מעבר לים מישהו חושב עלינו, 

      תומך בנו. 

      תעודדי את התלמידים שלך לעשות משהו, זה כל כך חשוב. 

       

      וחיבוק גדול מכאן. 

        20/11/12 06:38:

      צטט: ~ככה בכאילו~ 2012-11-19 18:25:06

      וכל מה שנותר לי זה לשלוח חיבוק. חצי מדינה במלחמה והחצי השני רק יכול לחבק ועוד ממרחקים. רוצה להאמין שבקרוב תבוא הרגיעה

       

      תודה, מתוקה. 

        20/11/12 06:38:

      צטט: ענת (קיים אבל בא לי) 2012-11-19 18:05:28

      אני לא יכולה בכלל לדמיין את החיים שלך שם. הספיקה לי פעם אחת שלאחריה טלפונים לחוצים שלי עד שהצלחתי לדבר עם הבנות , ואז טלפונים מרגיעים שלי להורים ולדודה שטלפנה לחוצה, והבטחה שלי לנעם שאני לוקחת את שני הכלבים איתי לחדר המדרגות כשזה קורה . חרא של מצב. שייגמר כבר

       

       

      הספיקה לי פעם אחת לדאוג לכם!! (סליחה, לא הייתה ברורה, חלוקת הדאגה פה?) 

      אני מבקשת שזה לא יחזור על עצמו שוב, תודה.

       

       

        20/11/12 06:37:

      צטט: פיני1 2012-11-19 17:50:33

      תמיד תסתכלי על החצי שלא נשבר

       

       

      לכן גם הוא בתמונה. 

        20/11/12 06:36:

      צטט: יובלש 2012-11-19 12:34:12

      ...את הכתובת לא תמצא
      היא שמורה בתוך קופסה
      בעולם כל כך קשה
      להתבלט זה לא יפה
      נתחבא כאן ולנצח לא נצא

       

      באמת מצב חרא ואין הרבה מה לומר.

       

      האזעקה "שלנו" תפסה אותי ביום שישי אחה"צ בצעידה נמרצת ביער ירושלים.

      הצופרים ממוקמים ממש ליד, בהר הרצל, כך שאת העוצמה של זה קשה לתאר

      כאילו שמו אותך במסיבת טראנס של 10,000 איש ליד הרמקולים של השני טון.

       

      הייתה בעיקר הפתעה.

      יש לנו איזו תיאוריה ירושלמית שעלינו לא ירו עם כל המקומות הקדושים והשכונות הערביות.

       

      חככתי קצת בדעתי אם לשכב על הכביש ולשים את הידיים על הראש

      בהתאם למיטב הוראות פקע"ר ובסוף החלטתי נגד והמשכתי ללכת כרגיל.

       

      אחרי דקה וחצי האזעקה מרטיטת הקרביים סוף סוף השתתקה,

      היו כמה שניות שקט ואז איזה שני בומים חלשלושים שהיו אנטי קליימקס מוחלט לעוצמת האזעקה.

       

      אח"כ התחילו יריות שמחה וזיקוקים בכל מזרח ירושלים אבל זה כבר סיפור כאוב אחר.

      נקווה שהפאג'ר הבא שהם ירו על ירושלים יפול בסילואן. נראה אותם מזקקים אז......

       

      אגב בדקתי, לביצים שלום :)

       

      תהיי חזקה, תשמרי על עצמך (ועל הכלב) ((ולהיפך))

       

      }{

       

       

      הבומים הקטנים שהותירו אותך כשחצי תאוותך בידך (או חצי חרדתך במעיך) - היו קטנים כי כפי הנראה המרחק היה רב. 

      הבומים שאני שומעת כאן מרעידים את הזגוגיות של הבית בדרך כלל (מזל שזה בית קטן. אין הרבה זגוגיות). 

       

      אני נושמת בהקלה עצומה למקרא הבשורה על ביציך. 

       

      תודה, מותק.

      שומרת שומרת.

       

        20/11/12 06:34:

      צטט: aype 2012-11-19 10:10:50

      כפרה הביצים... חוויה לא נעימה זה אנדרסטייטמנט (יש לזה מילה בעברית?) מוזמנת לגולן לרגיעה. אצלינו שקט.

       

       

      לגמרי כפרה הביצים. 

      (הביצים היו רק סמל כאן). 

       

      אנדרסטייטמנט בעברית הוא לשון המעטה, אבל אני מודה שבאנגלית הרושם שמתקבל גדול יותר, אולי בגלל אורך המילה.

      :-) 

       

      תודה על ההזמנה, אני מוצפת הזמנות והצעות נדיבות.

      בינתיים נשארת בבית (יש חיות שאי אפשר להשאיר מאחור). 

        20/11/12 03:49:

      לא יכולה אפילו לדמיין. מציאות שאפילו בסיוטיי לא קיימת.

      שייגמר כבר על הרוע והאי שפיות הזה.

      כאן אני מספרת בכיתה, ככה קצת - מנסה להעביר את התחושות מהבית, מהחברים.

      מנסה וברור לי שלא מצליחה.

      אני בקושי מבינה....

      אבל מנסה לגייס את הצעירים מרובי הרשתות החברתיות לעשות את מה שהם כן יכולים,

      וצריכים,

      לתת כתף למאמץ,

      יותר נכון אצבעות, ולכתוב ולהפגין וכו'....

      מדהים לראות מה הרשתות מראות בחדשות כאן.

      מדהים ומכעיס כל כך....

        19/11/12 18:25:
      וכל מה שנותר לי זה לשלוח חיבוק. חצי מדינה במלחמה והחצי השני רק יכול לחבק ועוד ממרחקים. רוצה להאמין שבקרוב תבוא הרגיעה
      אני לא יכולה בכלל לדמיין את החיים שלך שם. הספיקה לי פעם אחת שלאחריה טלפונים לחוצים שלי עד שהצלחתי לדבר עם הבנות , ואז טלפונים מרגיעים שלי להורים ולדודה שטלפנה לחוצה, והבטחה שלי לנעם שאני לוקחת את שני הכלבים איתי לחדר המדרגות כשזה קורה . חרא של מצב. שייגמר כבר
        19/11/12 17:50:
      תמיד תסתכלי על החצי שלא נשבר
        19/11/12 12:34:

      ...את הכתובת לא תמצא
      היא שמורה בתוך קופסה
      בעולם כל כך קשה
      להתבלט זה לא יפה
      נתחבא כאן ולנצח לא נצא

       

      באמת מצב חרא ואין הרבה מה לומר.

       

      האזעקה "שלנו" תפסה אותי ביום שישי אחה"צ בצעידה נמרצת ביער ירושלים.

      הצופרים ממוקמים ממש ליד, בהר הרצל, כך שאת העוצמה של זה קשה לתאר

      כאילו שמו אותך במסיבת טראנס של 10,000 איש ליד הרמקולים של השני טון.

       

      הייתה בעיקר הפתעה.

      יש לנו איזו תיאוריה ירושלמית שעלינו לא ירו עם כל המקומות הקדושים והשכונות הערביות.

       

      חככתי קצת בדעתי אם לשכב על הכביש ולשים את הידיים על הראש

      בהתאם למיטב הוראות פקע"ר ובסוף החלטתי נגד והמשכתי ללכת כרגיל.

       

      אחרי דקה וחצי האזעקה מרטיטת הקרביים סוף סוף השתתקה,

      היו כמה שניות שקט ואז איזה שני בומים חלשלושים שהיו אנטי קליימקס מוחלט לעוצמת האזעקה.

       

      אח"כ התחילו יריות שמחה וזיקוקים בכל מזרח ירושלים אבל זה כבר סיפור כאוב אחר.

      נקווה שהפאג'ר הבא שהם ירו על ירושלים יפול בסילואן. נראה אותם מזקקים אז......

       

      אגב בדקתי, לביצים שלום :)

       

      תהיי חזקה, תשמרי על עצמך (ועל הכלב) ((ולהיפך))

       

      }{

       

       



        19/11/12 10:10:
      כפרה הביצים... חוויה לא נעימה זה אנדרסטייטמנט (יש לזה מילה בעברית?) מוזמנת לגולן לרגיעה. אצלינו שקט.