כותרות TheMarker >
    ';

    בנימה אישית

    יש ימים, שבועות או תקופות שמשהו מפריע לנו, לא עובד, מקשה עלינו או על הסביבה.. זה בדיוק הזמן להסכים לעצור לרגע ולפנות לטיפול מקצועי

    0

    "להעיר את הנמר" בטיפול ממוקד גוף

    0 תגובות   יום שני, 19/11/12, 18:33

    "אם תבטאו את מה שבתוככם, אזי מה שבתוככם יהיה ישועתכם. אם לא תבטאו את מה שבתוככם, אזי מה שבתוככם ישמיד אתכם".

    זהו הציטוט שאיתו פותח פטר לוין את ספרו "להעיר את הנמר- מרפאים את הטראומה", באופן מסוים זהו קו אליו הוא חותר בעבודה הטיפולית עם טראומה אותה הוא חושף בספר זה.

    בעולם הרפואה המערבי המושג טראומה מתפלג לטראומה גופנית וטראומה נפשית, שורשי הפיצול אולי נעוצים בעובדה שטראומה משמעותה המקורית ביוונית היא פציעה או פגיעה ברקמת הגוף, במאמר זה ארצה לשתף את הקוראים בהסתכלות המרתקת של פטר לוין על חוויית הטראומה ביחסי הגוף והנפש.

    מהי טראומה?

    פטר לוין מחלק את חווית הטראומה לשני סוגים: האחת, טראומת הלם- כאשר חווה האדם אירוע בודד או סידרת אירועים המאיימים על חייו ומדכאים את יכולתו להגיב בהתאם. נפילה, ניתוח, אובדן הורה או קרוב אחר כתוצאה ממוות או גירושין, עדות לתאונה או אסון אחר, מחלה וטיפולים שגרתיים אחרים, כל אלה הינם אירועים היכולים לגרום לתגובות טראומטיות בשלב מאוחר יותר בחיים. השנייה, היא טראומה התפתחותית- תוצר של התעללות מתמשכת, תוצאה של טיפוח והכוונה בלתי הולמים במשך תקופות התפתחות קריטיות בילדות.

    גורמי הטראומה, התפתחותה וביטוייה מורכבים ומשתנים מאדם לאדם. הניתוק בין הגוף לנשמה הוא אחד התוצאות החשובות של הטראומה. המפתח ליציאה ממצב קשה זה ע"פ לוין, היא ביכולתנו להיות מודעים לחוויה הפנימית שלנו, אותם היבטים לא מועכלים שלא יכולנו לשאת ומונעים את תהליך הריפוי ושיקום הנפש.

     

    גרעין התגובה הטראומתית

    התגובות הראשוניות העומדות לרשות זוחלים ויונקים העומדים בפני איום הן בריחה, לחימה או קפיאה.

    כשתגובת הבריחה או הלחימה מסוכלות, מתכווץ האורגניזם באופן אינסטינקטיבי לקראת קפיאה/ אי תזוזה (התנתקות). תגובת הקפיאה היא מנגנון הגנה מפני כאב המוות, זוהי מעין התנתקות של החושים הכוללת עיוותי זמן ותפיסה. אם נתבונן בעולם החי נבחין כי חיות השורדות מצב מאיים מיד מתנערות, עוברות את תגובת אי התזוזה וחוזרות שוב לתנועה ותפקוד מלא.

    בניגוד לחיות, אנו בני האדם כשאנו חשים מאוימים אנו מתקשים למצוא דרך קלה לפתרון הדילמה בין לחימה לבריחה וממשיכים לשאת את אותה אנרגיה אדירה של אימה וחוסר אונים שלא התפוגגה או נפרקה.

    כשאיננו יכולים להשלים את תהליך הכניסה, השהייה והיציאה ממצב הקפיאה מתפתחים סימפטומים ארוכי טווח, מעוררי חרדה, מתישים ולעיתים PSTD. לעיתים קרובות חרדה, דיכאון ובעיות פסיכוסומאטיות והתנהגותיות הן דרכו של האורגניזם להכיל או לכלוא את אותו משקע האנרגיה שלא נפרקה.

    פיטר לוין מתאר: "בחרדה שלאחר טראומה נשמרת אי התזוזה מבפנים. הדחף לתקיפה עזה כה מפחיד עד כי האדם הסובל מהטראומה מפנים אותו כלפי עצמו במקום לאפשר לו ביטוי חיצוני. כעס עצור זה מתבטא בדיכאון ובסימפטומים של עקה שלאחר טראומה. זהו ביטוי להשארות במעגל בו אין פורקן לתגובות של בריחה או מתקפת- נגד עקב הפחד מן האלימות כלפי עצמנו וכלפי אחרים".

    להעיר את הנמר

    רבים מאיתנו מאמינים שעל מנת להתגבר על הטראומות יש לנבור בזיכרונות נוראיים מהעבר. בניסיון להרגיש טוב יותר אנו מחפשים את הגורם לעצב, בתקווה שאם נמצא אותו הדבר יקל על סבלנו.

    בטיפול ממוקד גוף ההתמודדות מופנת לתהליך שיאפשר למטופל, המאויים עדיין ע"י אותה טראומת עבר באופן מודע או בלתי מודע, לפרוק את אותה אנרגיה שגוייסה ברגע האיום אך נשארה כלואה בתוכו, מתוך הבנה כי ללא השלמה של מעגל נפשי- רגשי זה יהפוך האדם לקורבן של הטראומה שוב ושוב.

     

    כיצד עושים זאת?

    ע"פ גישתו של לוין בתהליך הטיפול בטראומה נאפשר למטופל להעיר את העצמי המגיב האינסטינקטיבי שלו, אותו חלק קפוא וכלוא החי שוב ושוב את החוויה הטראומטית מהעבר. ע"י עירור החלק הלוחם, הנמר שבתוכנו, גולש המטופל מתוך תגובת אי התזוזה והפסיביות לתוך בריחה פעילה ומוצלחת. חשוב שההפעלה הבלתי פתורה הכלואה במערכת העצבים תשתחרר ושמערכת היחסים עם הזיכרונות שלנו כקורבן תנוע לכיוון של גמישות וספונטניות.

    בתחילת תהליך הריפוי אנו משתמשים ב"חוש החישה" או תחושות הגוף הפנימיות, תחושות אלה מאפשרות לנו להבין את הסימפטומים ואת השתקפויות הטראומה. חלק מהדינאמיקה של הטראומה הוא הניתוק מחוויות פנימיות כדרך הגנה על האורגניזם שלנו מפני תחושות וריגושים העשויים להכריע אותו.

    המפתח ליציאה מהטראומה הוא הניתוק של חוסר התזוזה מהפחד המקושר אליה. תחושות הגוף הפנימיות הן הכלי שמשמש ליצירת קשר הדרגתי עם הכוחות העצומים הקשורים לסימפטומים הטראומטיים ולגיוסם.

    כאשר אנו מנהלים משא ומתן מחדש מוצלח לגבי הטראומה, מתרחש בישותנו שינוי חשוב, שנוי צורה ממצב טראומתי למצב שלוו. במסגרת שינוי זה קיימים שינויים עקרוניים במערכת העצבים, ברגשות ובתפיסות שלנו שאותם אנו חווים בעזרת החושים שלנו. מערכת העצבים עוברת בין אי תזוזה לבין נזילות, הרגשות מתנודדים בין פחד לבין אומץ והתפיסה נעה בין צרות מוח לבין פתיחות לקבל. זוהי מטמורפזה המשפיעה על הרמות הבסיסיות בישותנו.

     אז העולם הופך ממקום שבו יכולים להתרחש דברים רעים למקום בו לנו היכולת להתגבר עליהם. במקום חרדה, האמון הוא השדה בו מתרחשות כל החוויות.

    אנשים הסובלים מטראומה צריכים להשתחרר מן האמונות והתפיסות השונות כדי להשלים את המסע לריפוי.

    ה' מגיעה לטיפול. מדי שבוע היא חוזרת על אמרות שונות המציגות את העולם כפוגעני, דורסני ותחרותי, בו אין מקום לתכונות כמו רגישות או התלבטות ואין זמן לשקט. בנוסף היא מתלוננת על הפרעות חרדה המתעוררות בה, כל פעם בסיטואציה אחרת.

    באחד המפגשים ה' מגיעה מוטרדת, כעוסה, אך אינה ממהרת לחשוף את תחושותיה. לשאלתי לגבי הרגשתה, היא אינה מזהה את אנרגיית הכעס המובעת בעיניה, חתך דיבורה, כובד משקלה וכיווץ גופה. היא בשליטה, טוענת שוב כי לפעמים בא לה פשוט לנסוע, אולי מעבר לים, שם תוכל לחיות אחרת...

    אנחנו יורדות למזרן לעבודה המתמקדת בגוף. אני מבקשת מה' שתתאר תוך כדי התמקדות בנשימתה האיטית את תחושותיה בגוף. החדר דומם דקות ארוכות. ה' שותקת, מתקשה למצוא מילים.

    אני מתחילה לעבור איתה חלק אחר חלק בגוף, איבר אחר איבר ,בניסיון לתאר תחושה, רגש או צורה עבור כל אזור. אנחנו מגיעות לאזור הבטן ורום החזה, ה' מתארת תחושה של חום באזור זה כמו גלגל של אש אולי לבה הנעה בסבבים. בזמן שהיא ממשיכה לתאר את התחושה והצבע באזור זה, אני מבחינה בכפות ידיה המתאגרפות ומאדימות. אנחנו ממשיכות להתמקד בתחושות תוך כדי עידוד הגוף לתנועה המבוקשת. לא קל לה' ל"העיר את הנמר שבתוכה". היא חוששת מהכעס והזעם היוקד שיכלה את החדר ויחשוף את צדדיה המכוערים (ביטוי לברית העבר בין פחד ותגובת קפיאה). אני איני מאיצה בה. צועדת איתה בקצב המותאם ליכולת העכשווית שלה לעמוד מול הגורם המאיים, וירטואלי או ממשי.

    היום, בראי לאחור, אני יודעת שהפרעות החרדה של ה' הן כמכסה על אנרגיה כלואה, כקליפה "המכסה" על חוויית ילדות בסיסית בה ה' נאלצת להחניק כל ביטוי או פורקן לכעס, עצב או תסכול עקב החשש לעורר את זעמת אימה. חווית הכניעה בגוף מובילה אותה לאורך השנים, דפוס המנהיג ותומך במנגנון הקפיאה והכיווץ ככלי אידיאלי עבורה. בכל פעם שהגוף מתעורר לתגובת לחימה או בריחה עולה החרדה ומשתיקה את אנרגיית החיים המאיימת לפרוץ.

    אך ה' אינה עוד ילדה, חוסר האונים או הנוהל לשמר ולהישמר מפני אימה ממשיך לכונן בה היום מול סיטואציות ואנשים אחרים לגמרי, אשר בעצם משחזרים את חוויית העבר הטראומטית.

    במהלך המפגשים אנחנו חוזרות למעגל הקפיאה אך מאפשרות לה' להשלים את תהליך הבריחה או הלחימה מול אותם גורמים מאיימים מולם "קפאה" בעבר. כאן, במסגרת הטיפולית, אנחנו נותנות לגיטימציה למכלול התחושות המלוות את ההתמודדויות השונות. כאן תפקידנו הוא ליצור סביבה בטוחה בה יכולה המטופלת להשלים את תגובותיה הטבעיות (פחד, אימה, התרגשות וכו') ולצאת כ"מנצחת".

    "בתיאטרון הגוף אפשר להשלים את הרכיבים הקטועים שמנציחים את הרגש וההתנהגות הטראומטיים, לאחד אותם ולהפוך אותם שוב לשלם. יחד עם שלמות זו מגיעה תחושת השליטה והפתרון" (פטר לוין).

    ולכך אאחל- שוב להיות לשלם...

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      sharon stern
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין