כותרות TheMarker >
    ';

    האולימפיאדה שלי

    הריקוד האחרון?

    22 תגובות   יום שלישי, 20/11/12, 04:05

     

    כשהתותחים רועמים המוזות שותקות, כך קובע הפתגם הישן, כי מה באמת יכולה מוזה רחוקה וקרה מארץ רחוקה לספר לכם בשעות שכאלה. שעות ויממות שמכוסות בזרם אינסופי של אינפורמציה שמלווה את כל סיפורי המלחמה המודרנית של בני המין האנושי. נכון שלא כל המלחמות מקבלות את אותה כמות של חשיפה תקשורתית, אבל כולן מכילות אין סוף סיפורים ומאורעות נוראים שמשנים חיים של אלפי אנשים לנצח. כל המלחמות הן בסופו של דבר אירוע אלים וטראומתי שמותיר צלקות פיזיות ונפשיות ברבים מהמשתתפים. הרי אם אפשר היה לבחור האם להשתתף או לא להשתתף, כל אדם בר דעת היה בוחר שלא להשתתף בחוויה הזאת, אבל החיים שלנו אינם מתנהלים במציאות אוטופית שכזאת, החיים שלנו מתנהלים בתוך מסגרת מגבילה ולחוצה של אילוצים ושיקולים אישיים ורבים מאוד נקלעים אל המלחמה רק בטעות או במקרה. רק אתמול עוד ישבת על הספה בוונקובר והרצת קטעים עם החבר'ה והנה היום התעוררת לקולות של פיצוצים רחוקים וסירנות עולות ויורדות. "אני אוהב את הריח של הנפלם בבוקר" אומר הגנרל המעופף קילגור לקפטן ווילארד בסצינה הבלתי נשכחת מהסרט הקלאסי "אפוקליפסה עכשיו" , "זה מריח כמו...כמו...כמו ניצחון". כל כך הרבה קולנוענים ישראלים גדלו על הסרט הזה, כך שכמעט כמו ברפלקס מותנה, כשהתותחים רועמים המוזות סוגרות את הבאסטה והולכות לסרט ואם אפשר אז שכבר יהיו שלושה סרטים, באדיבות פסטיבל הסרטים היהודי שלנו, שחגג השבוע יום הולדת 24 בלי אף סרט מלחמה. האמת שלא היה צריך,  גם כך הלובי היה מלא דיווחים והתלחשויות בין יודעי דבר ואוזניים סקרניות. כולם רוצים לדעת עוד על "מה שקורה שם עכשיו". אבל מה אנחנו באמת יכולים לעשות? לא הרבה. אז אני קונה כוס תה ועוגייה ונכנס אל אולם הקולנוע, מכונת המסע בזמן היחידה שיש לנו, נכון להיום. וכך אפשר לשקוע בכורסא ולשכוח ממלחמת מיט רומני והדיווחים החמים מהחזית ולנחות היישר באשקלון, ולא סתם באשקלון, אלא בבית הקברות העירוני, שם ממש ליד הים התיכון. שם מתרחשת עלילת הסרט הראשון שלי בפסטיבל הזה.

    **

    האמת היא שאני לא בטוח שמדובר באשקלון, אבל זו ההסכמה שאני מגיע אליה ביחד עם ג'פרי ד. אחרי שאנחנו רואים את חוף הים. כי אם יש ים, אז זה אומר שלא מדובר בירוחם או דימונה או אחת מאותן עיירות מדבר של הנגב הישראלי. באחת מהעיירות האלו פגשתי בפעם האחרונה את השחקנית הישראלית אוולין הגואל ששיחקה את התפקיד של המכשפה השכונתית בסרט "סוף העולם שמאלה" של אבי נשר (2004). ב "אחותי היפה" אוולין נשארת באותה טריטוריה של עיירות הדרום, רק שהפעם היא מקבלת את הדמות הראשית בסרטו של מרקו כרמל. ראמה היא אישה מרוקאית מסורתית שמטפלת במסירות בבעלה רוברט (משה איבגי) תוך שהיא שומרת בקנאות על החרם שהיא הטילה על אחותה מארי (ריימונד אמסלם) שהעזה להתחתן עם ערבי. לשווא מנסה מארי לנסות ולספר לאחותה על המחלה הסופנית שעומדת להכריע אותה, ראמה מסרבת לפתוח את הדלת. אבל אחרי שמארי הולכת לעולמה מגלה ראמה כי הרוח שלה עדיין מתקשרת איתה ושתי האחיות – החיה והמתה – פותחות בדיאלוג מתמשך בניסיון להגיע לתיקון המתבקש. דיאלוג שמגלה לנו שהכעס של ראמה על מארי נובע בכלל מהקנאה שלה לבעלה רוברט והחשד שלה שמארי ניסתה לפתות אותו. אוולין הגואל זכתה בפרס אופיר (האוסקר הישראלי) לשחקנית בתפקיד ראשי, ריימונד אמסלם זכתה באופיר על שחקנית בתפקיד משנה והעבודה של מרקו כרמל בהחלט מכבדת את הקולנוע הישראלי העכשווי, שממשיך מסורת של סרטים כמו "שחור" או "סוף העולם שמאלה" שנגעו או התעסקו עם הקשרים שיש לנשים יהודיות מרוקאיות עם עולם הרוחות והנשמות שממתין לכולנו מעבר לפינה.

    http://www.youtube.com/watch?v=YG3CaFz9lno

    **

    בשל אילוצי לוח הזמנים נאלצתי לוותר על הסרט הדוקומנטרי על חייו של אליל הקולנוע טוני קרטיס, שנולד בברוקלין בתור ברנרד שוורץ להורים ממשפחה יהודית הונגרית, מה שמסביר מיד את הקראש הקשה שהיה לי במשך שנים על הבת שלו, ג'ימי לי קרטיס ("דג ושמו וונדה"). כשנכנסתי ללובי של הרידג' בערב יום רביעי כבר כולם דיברו על גיוס המילואים למבצע שבעברית זכה לשם "עמוד ענן" שבתרגום לאנגלית הפך להיות Pillar of defence ללמדך שישראל מנסה להעביר מסרים שונים לקהלים שונים. ברם, בעוונותיי נאלצתי להסביר לשני ישראלים צעירים מאין בא המונח התנכ"י "עמוד ענן", אחד מאותם שני סימנים שאדוני נתן לבני ישראל להוליך אותם במדבר, עמוד ענן בבוקר ועמוד אש בלילה. כל כך הרבה פעמים אני שומע את המשפט "וואלה, באמת שלא ידעתי את זה", שאני ממש מתחיל לדאוג לגורלה של מערכת החינוך הישראלית. נחמיה, חבושה ושאר הכדורגלנים מגיעים לאולם היישר מהמשחק השבועי במתנ"ס. "לא", אני מסביר לדודה קנדית חביבה, "אני לא חושב שעיתון "במחנה" יקרא לי למילואים. יאיר לפיד יותר ותיק ממני ביחידה וגם יותר זמין". מה שבטוח הוא שאצלנו יש יותר עננים, גל הקור של השבוע שעבר חלף ובמקומו באו גדודי העננים של נובמבר שמרטיבים אותנו יום ולילה. ככה זה, אצלנו יש עננים, אצלכם עמודים. רוברט אלבנז, המנהל האמנותי של הפסטיבל קורא לנו להיכנס אל האולם, ואני מטפס אל הענן שלי, ענן 9, אם אתם מכירים את המושג הזה.

    **

    כי הסיבה שבגינה התכנסנו היא הקרנת הבכורה העירונית של הסרט הצרפתי "117 OSS אבוד בריו" זהו הסרט שכתב וביים הקולנוען היהודי זוכה האוסקר מייקל האזאנווישיוס ("השחקן"), זוהי הפארודיה הצרפתית על סרטי ג'יימס בונד עם השחקן זוכה האוסקר ז'אן דז'רדין בתפקיד הראשי. את "אבוד בריו" הם הפיקו שנה לפני "השחקן" שהביא להם חמישה פרסי אוסקר ותהילת עולם. "אבוד בריו" הוא הפקה שמיועדת בעיקר לשוק הצרפתי אבל כשהקרנה מתחילה להתגלגל מתגלה לעיניים לא רק השפה הקולנועית הייחודית של האזאנווישיוס (או איך שלא תכתבו את זה) אלא גם הפקה עשירה ועתירת תקציב שקולנוענים צעירים יכולים רק לחלום עליה. במיוחד במדינות מעוננות. הסיפור מתפתח על פי הפורמולה המתבקשת, 117 הוא הסוכן הבכיר של סוכנות הביון הצרפתית, איש שאוהב נשים ואקדחים כמעט באותה העוצמה, בניגוד לשארם של עמיתו הבריטי, 117 הוא בעיקר איש של דעות קדומות על אנשים צהובים, שחורים, אדומים, ורודים, יהודים, נאצים וכמובן גם על נשים. קצת כמו "אוסטין פאוארס" של מייק מאיירס, גם הסוכן שלנו לא ממש מבין מאין נוחתות עליו כל ההפתעות שבדרך אבל את המשימה הוא חייב לבצע. 117 נשלח לריו ללכוד גנרל נאצי מזדקן שמחזיק במיקרופילם שבו רשימת כל משתפי הפעולה הצרפתיים מתקופת מלחמת העולם השנייה. הסוכן שלנו חובר לסוכנת מוסד אדומת שיער וארוכת רגליים וביחד הם מתגלגלים לשורה ארוכה ומצחיקה של הרפתקאות נועזות ועסיסיות על רקע נופיה המדהימים של ריו דה ז'נרו ותושביה. חלק מהבדיחות אולי מצריכות קצת הבנה ורקע תרבותי, אבל כשנדלקו האורות מחדש רוב הקהל יצא מהאולם עם חיוך רחב על השפתיים. וזה אומר שהסרט עשה בדיוק את המתבקש ממנו. שעתיים של כיף נטו. עכשיו אפשר לרדת מהענן ולחזור אל הרחובות הרטובים שבחוץ.

    http://www.youtube.com/watch?v=JWsSI9nKAxk

    **

    לסרט הנועל של הפסטיבל לא תכננתי להגיע, אבל ברגע האחרון הטלפון צלצל וקיבלתי את ההזמנה. לרגע לא הצטערתי, למרות הסערה שבחוץ ולמרות שאני תמיד יעדיף סרטי נראטיב על פני קולנוע דוקומנטרי, הסרט A.K.A Doc Pomus , שבעברית הייתי מתרגם אותו למשהו "הידוע בשם: דוק פומוס" סיפק לי, ולשאר הקהל באולם, את אחת החוויות הכי רוחניות של השנה האחרונה. זהו סיפורו של נער יהודי חסר מזל בשם ג'רום פלדר, שגדל בברוקלין ולקה במחלת הפוליו הנוראית שהכתה בארה"ב (וגם בישראל) אי שם באמצע שנות החמישים.  פלדר עבר חוויה נוראית במכון הרפואי שטיפל בילדים שנפגעו מהפוליו, הוא יצא משם ילד – מבוגר שיודע שאת שארית חייו הוא יאלץ לבלות על כיסא גלגלים. בלית ברירה הוא מתחיל לתעל את האנרגיה העצומה שלו לכתיבת שירים, הוא מתגלה בתור זמר בלוז, אבל מגיע לשיא תהילתו בתור פזמונאי ויצרן הלהיטים הכי גדול בארצות הברית של ימי קופסת התקליטים. אחרי שהוא כותב מספר להיטי ענק הוא מקבל הזמנה להפוך לכותב של אלוויס פרסלי בכבודו ובעצמו. אחרי שאלוויס הולך לעולמו, דוק פומוס עובר לניו יורק ומשתף פעולה עם כל זמר שרק מבקש. הוא מחלק את הידע והניסיון שלו כמעט עם כל זמר שמבקש, והרשימה היא ארוכה. ד"ר ג'ון, לו ריד, בן אי. קינג, בי.בי. קינג, ג'ואן אוסבורן. בוב דילן שלח לו פעם נעימה וביקש שיכתוב לה מילים. ג'ון לנון מתקשר כדי לקבוע פגישה. דוק פומוס נפגש עם כולם, מקשיב לכולם, כותב שירים ונותן עצות מקצועיות ואישיות. הוא מתחתן עם שחקנית ברודווי והופך לאבא, הוא מתגרש וחוזר לניו יורק מתחבר ונפרד עם שותפים מוזיקליים מכל מיני סגנונות ורקעים ובעיקר ממשיך לכתוב עוד ועוד פזמונים שלכאורה נראים פשוטים, אך סוד הקסם שלהם הוא בעומק ועושר רגשי והמון כנות. דוק פומוס נראה כמו ג'ף ברידג'ס עם עוד שלושים קילו עודפים. הוא חי על כיסא גלגלים, מעשן ושותה בכמויות ואוכל המון. הוא הולך לעולמו בגיל צעיר יחסית, 60, אחרי מאבק קצר ולא מוצלח עם סרטן ריאות במצב מתקדם. דוק פומוס השאיר אחריו למעלה מ 1000 שירים שרובם הם פסקול הנעורים של ההורים שלכם, אבל אם תחפשו אותם לא תצטערו שטיפסתם אל הענן הזה. סרט שכולו קסם והשראה. מומלץ בחום לערוצי הדוקו למינם.

    http://www.youtube.com/watch?v=8oOG3vUkKUM

    **

    זה היה פסטיבל הקולנוע שלנו, שמפנה את מקומו לפסטיבל הספרים היהודי שיערך השבוע ויארח את גיל חובב כל הדרך מירושלים אל ה JCC  שלנו. ביום חמישי וראשון בשמונה בערב. ביום שני בערב תתארח מאיה ערד לשיחה על חיים בין שתי תרבויות, וביום א' בבוקר יוקרן הסרט הדוקומנטרי על הסופר הישראלי – ערבי סייד קשוע. כך שאם אתם זקוקים לאיזו הפוגה מהגשם, הפסקה תרבותית, אתם בהחלט מוזמנים לנצל את ההזדמנות. עד אז, בין הפגזה אחת לשנייה, אתן מוזמנים לקפוץ לגלריית התמונות שלי ולראות עמוד ענן אמיתי, ובעיקר לשמור את הריקוד האחרון בשבילי, כמו בלהיט הנצחי של דוק פומוס. שבוע שקט לכולכם, חברות וחברים, שהחורף יעבור בקלות.

    ''
     

    דרג את התוכן:

      תגובות (22)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/11/12 04:41:
      כשרונית יקרה, טרנטינו הוא מבכירי בנק הדם, אם את רוצה המלצה לסרט חכי לבלוג של השבוע הזה.
        27/11/12 04:40:
      גלית יקירתי, "שחור" מוזכר בטקסט למעלה. ההפנייה לרונית אלקבץ היא בשל העובדה שמדובר באישה מרוקאית שזו הייתה ההתייחסות של סוויט הארט, ו "בחתונה מאוחרת" היא אכן מגלמת דמות של אישה מרוקאית.
        27/11/12 02:08:
      פיספתי את שניהם. הייתי באה בכייף לשני ובטח גם לראשון. יש פה איזה חדש של טרנטינו אולי השבוע אלך לראות למרות שיעלי שלי הזהירה אותי מכמויות הדם.
        26/11/12 21:59:

      צטט: sbhsport 2012-11-20 19:51:13

      סוויט הארט יקירתי, שמח שיכולתי לשפר את ידיעותיך בנושא הקולנוע של הנשים המרוקאיות. ממליץ לך גם על סרטים של רונית אלקבץ, כמו "חתונה מאוחרת", "אור" או "שבעה". יש הרבה קולנוע מרוקאי - ישראלי, וכן יש כל מיני מעלות שמיוחסות לכל מיני קבוצות אתניות, אני חושב שבסופו של דבר זה עניין מאוד אינדיבידואלי. הישארי שמחה. זה הכי חשוב.

      חתונה מאוחרת הוא סרט של דובר קוזשווילי בכיכובה של רונית אלקבץ שעוסק בקהילה הגרוזינית. אבל אם מדברים על קולנוע מרוקאי בישראל אפשר להזכיר את "שחור" של חנה אזולאי הספרי.

        26/11/12 21:22:
      תודה אורי. אני חושב שאתה תאהב גם את הטור של השבוע, הנושא קרוב ללבך.
        26/11/12 14:54:
      יפה ונוגע
        26/11/12 06:17:
      מיכלי, כמו תמיד, חדה כתער, מפוקחת ומנוסחת. תודה, ותשתדלי להישאר אופטימית, אולי מחר בכל זאת יהיה יום חדש.
        24/11/12 09:44:
      לא נהיה נאיבים, לא הריקוד האחרון. רק עוד סיבוב של כוריאוגרפיה צפויה וכמה פירואטים באגם הבירבורים. נהנתי לקרוא כתמיד.
        22/11/12 04:06:
      כולנו מצטרפים לתפילה שלך, מכבית, אמן!!

      צטט: sbhsport 2012-11-20 19:48:02

      מכבית, פתקים על הדלתות זה נחמד מאוד. חבל שצריך 70 רקטות ביום כדי לגלות קצת סימני קהילתיות. נועה, לא הבנתי מה קשה לך לקרוא באנגלית? אבל העיקר הכוונה.

       

      כאן בתל אביב או בסביבה זה פה ושם ולא 70 ביום. עם זאת המצב לא מזהיר, הפיגוע של היום לא מוסיף ויכול לשמש דלק לחמומי מוח למיניהם. שאפו לדרומיים שנושאים בעול זמן כה רב, אני מקוה שזה ייגמר כבר...

        20/11/12 21:05:
      בשאיפה, הלא כך? ידידתי המצוירת.
        20/11/12 20:53:
      ריקוד אחרון......
        20/11/12 19:51:
      סוויט הארט יקירתי, שמח שיכולתי לשפר את ידיעותיך בנושא הקולנוע של הנשים המרוקאיות. ממליץ לך גם על סרטים של רונית אלקבץ, כמו "חתונה מאוחרת", "אור" או "שבעה". יש הרבה קולנוע מרוקאי - ישראלי, וכן יש כל מיני מעלות שמיוחסות לכל מיני קבוצות אתניות, אני חושב שבסופו של דבר זה עניין מאוד אינדיבידואלי. הישארי שמחה. זה הכי חשוב.
        20/11/12 19:48:
      מכבית, פתקים על הדלתות זה נחמד מאוד. חבל שצריך 70 רקטות ביום כדי לגלות קצת סימני קהילתיות. נועה, לא הבנתי מה קשה לך לקרוא באנגלית? אבל העיקר הכוונה.
        20/11/12 19:45:
      צבי ובועז כדאי שתחליטו. סימנים מעודדים או אווירת מלחמה. אני מבין ש 70 רקטות ביום זה עניין מטריד, אבל זה כבר חלק מהנוהל הרגיל. בדיוק כמו נהר האינפורמציה הזה שעיקר תפקידו הוא לשטוף את המחשבה העצמאית.
        20/11/12 09:54:

      צטט: ~בועז22~ 2012-11-20 07:44:24

      וכאן, אווירת מלחמה, חוץ מאיזה 70 רקטות

      שנופלות כאן בכול יום ממוצע, הכבלים פתחו

      לצפייה חינם את כול ערוצי הילדים.

      המבוגרים, יכולים לחוש את המלחמה באוויר,

      בהנחה שהם לא בין מקבלי צוו 8, דרך העובדה

      שאתמול שודר כאן הסרט, סנוקר..., אני מעריך

      ש"גבעת חלפון" ישודר כאן, שוב, תוך יומ-יומיים,

      בהנחה שתהיה כניסה של צה" לרצועה...

      טוב לקרוא את מה שקורה אצלכם, זה מחדד

      את התמונה הגדולה.

      (-:

      קשה לי לקרוא כל כך ארוך

      ועוד באנגלית

      מאמינה לבועז :)

      קצת קשה להתרכז בזה כרגע. אצלנו...אהבתי את הפתקים על דלתות חדרי מדרגות תל אביביים המזמינים את הבאים להכנס ותזכורות לדיירים שלא לנעול עקב המצב. עוד אשוב לשפע התרבות שאצלך.
        20/11/12 09:09:
      לא ידעתי שעשו סרט על הצרות שיודעות לעשות הנשים המרוקאיות...אוי למה לא שתקתי....עכשיו מלחמה צריך להזהר בלשון. בואו נגיד שהן גם יודעות לעשות הכי שמח. אני אוהבת סרטים עמוסים במוזיקה.
        20/11/12 07:44:

      וכאן, אווירת מלחמה, חוץ מאיזה 70 רקטות

      שנופלות כאן בכול יום ממוצע, הכבלים פתחו

      לצפייה חינם את כול ערוצי הילדים.

      המבוגרים, יכולים לחוש את המלחמה באוויר,

      בהנחה שהם לא בין מקבלי צוו 8, דרך העובדה

      שאתמול שודר כאן הסרט, סנוקר..., אני מעריך

      ש"גבעת חלפון" ישודר כאן, שוב, תוך יומ-יומיים,

      בהנחה שתהיה כניסה של צה" לרצועה...

      טוב לקרוא את מה שקורה אצלכם, זה מחדד

      את התמונה הגדולה.

      (-:

        20/11/12 06:48:
      זה משכתבתי בפוסט היום בבוקר סימנים מעודדים יש שמועות עקשניות מחוגים מקורבים לעניינים של מעשי הקונדס של שני הצדדים הניצים :ישראל והחמאס. על פי מקורות יודעי דבר חמאס כבר הסכים להסכם להפסקת אש לחמש עשרה השנים הבאות.ישראל מצידה מתעקשת לקבל הסכמתה של חמאס למצב של אי לוחמה ל20 שנה ולא מסתפקת ב-15 השנים המוצעות. ואני שואל, מה זה הקטנוניות הזאת של החמאס, מה איכפת להם עוד 5 שנים של שקט להבטיח? הרי יכול לקרות שעוד 10 שנים כבר לא יהיה קיים המזרח התיכון הזה?
        20/11/12 04:37:
      תודה על הופעת האורח. יום טוב, אתי.
        20/11/12 04:36:
      תודה על הסקירה

      ארכיון

      פרופיל

      sbhsport
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין