זה מעניין איך שמחשבה שהייתה רגע אחד בראש והייתה מחרמנת להפליא

מצליחה אח"כ להביך אותי כל כך

מעניין..

איך ברגע אחד אפשר לבקש מוות

וברגע אחר לשאול:" איזו מטומטמת את.."

הכי מעניין זה לדבר ולכתוב כאב

להרגיש שאין אף אחד בעולם עבורי

ואז לצאת מהמוד הזה וברגע של אושר להגיד:" איזו מטומטמת.."

מצבי רוח

רגש מתעתע

תחושה של מקיצון לקיצון

היו שהגדרו את זה במונחים פסיכיאטריים

טרם הגעתי לאזור הפסיכיאטרי בחיי

אני מניחה שהייתי מאבחנת את עצמי כבורדרליינית

כאחת שנעה מקצה לקצה

אבל הרי רוב חבריי כאלו

אז מה הסיפור..

ואיך אפשר לא להיות כזה

בחברה שמעודדת אותנו להיות הישגיים ושאפתניים כל כך

הרצון הארור הזה להיות מקום ראשון

להיות מס' אחד

וכמה בודד לו לאחד הזה

ואיך יש בי את האנרגיות לאחרים

אם כל מהוויי מתמקדים ומתרכזים בעתיד

ואם כבר כך,

אז שמתי לי למטרה למצוא אחד

אחד מכל היקום שיהיה כמוני

למה?

כי ככה

כי אולי אני לא ממש בוטחת באנשים סביבי

או שאולי אני פשוט אוהבת להיות לבד

או שאולי זו ההתנהלות שבחרתי שכופה עלי את הלבד הזה

וכמה טוב לפגוש אנשים בודדים כמוני

יש הרבה כמוני בת"א

יש הרבה כמוני בודדים

ואיזה כיפ למצוא יחד מתוך הלבד הזה

"לעולם יהיו אלו שני נתיבים

נתיב שלך

נתיב של מונה

אם יפגשו הנתיבים יום אחד

נדע לבטח שראוי היה שיפגשו

אך לעולם לא יתמזגו". 

http://cafe.themarker.com/post/2695741/