מלחמת וייטנאם הייתה המלחמה הראשונה אשר חדרה לתוך בתיהם של מיליוני אמריקאים. בניגוד למלחמת העולם הראשונה, אשר מעלליה דווחו דרך הרדיו והעיתונות המודפסת, ומלחמת העולם השנייה, אשר הוקרנה על מסך הקולנוע ביומני חדשות תוצרת משרד הביטחון והפרופגנדה האמריקאי, במלחמת וייטנאם היו הכתבים של רשתות השידור נוכחים בשדות הקרב ושידרו את זוועות הלחימה לקהל הרחב. ייתכן וזו הסיבה שמלחמה זו הייתה הראשונה לעורר פולמוס כה גדול בקרב האומה האמריקאית, פולמוס אשר קרע את המדינה לשניים.
מאז ועד היום השתכללה הטלוויזיה וכיום ביכולתה לשדר את מראות המלחמה מכל מקום בעולם. ב"מלחמת המפרץ", הייתה זו מצלמה בודדת של רשת שידור צעירה בשם CNN אשר אפשרה לעולם לחוות מרחוק את ההפצצות האמריקאיות על בגדד. אך נדמה כי דווקא במבצע "עמוד ענן" הגיעה הטלוויזיה לשיאים חדשים. במשך שבעה ימים מצא עצמו עם ישראל לא בסלון ביתו כי אם בחדר המלחמה בקריה.
המסך המפוצל של ערוצי הטלוויזיה הקרין מצידו האחד את שיגורי הרקטות מרצועת עזה ומצידו השני את יירוטיה של מערכת "כיפת ברזל" והכול בזמן אמת. בתור צ'ופר לעם המבוהל שהתכנס בחדרים ממוגנים, הוקרן מדי ערב "לקט" של הפצצות כירורגיות. לפתע כאילו חזר ה "אנטי מחיקון", המסך נצבע בגוונים של אפור וכדורים שחורים קטנים עשו דרכם אל עבר "בנק המטרות". כך זכינו לראות פגיעות של אוניות חיל הים ביעדים אסטרטגים, חיסול של בכירים במכוניות דוהרות ופיצוצי משנה במצבורי נשק.
אולם נשאלת השאלה האם התיווך של הטלוויזיה לא מקהה במשהו את הנוראות של המלחמה. לפתע, הקרבות בעזה נהפכים לתכנית ריאליטי נוספת מבית היוצר של ערוץ 2 וערוץ 10. לא עוד עניין של חיים ומוות אלא איזה פורמט הולנדי שיובא ארצה ועבר כמה עיבודים כדי שהיה בעל גוון יותר לוקאלי. ואם זו אכן תכנית ריאליטי חדשה, אולי בסבב הבא נתבקש להצביע עבור אחד המועמדים. "אז מי אתם חשובים שניצח?" ישאל איזה מנחה צעיר, "לחמאס שלחו מסרון למספר 2022, לצה"ל מסרון 2023. וזכרו, כל קול משפיע!".
אם היה משהו שאפיין את הסיקור הטלוויזיוני של מבצע "עמוד ענן" היה זה גודש של מידע. מסכת בלתי נפסקת של עדכונים, ראיונות, פרשנויות, פרשנויות סותרות, ספקולציות ועובדות. מהאולפן לשדה בוקר, משדה בוקר לאלמוג בוקר, מהבוקר חזרה לאולפן וחוזר חלילה יום ולילה. וכך נהפך לו הזמן למשהו נטול משמעות שכן לא משנה מה השעה האולפן עדיין משדר והכתבים עדיין פרוסים.
אך נדמה לי כי הגודש הזה גם כן משרת מטרה והיא מניעת שאלת שאלות. שכן ברגע שאנו חשים כי יש לנו את כל המידע משדה הקרב, וכי ניתחו עבורנו את המצב מכל זווית אפשרית, אנו כאילו פטורים מהפעלת שיקול הדעת של עצמינו. "אל להם לתהות על הקנקן" חושב לעצמו דובר צה"ל ומקפיד לצייד את הכתבים בלקט נוסף של מבצעים כירורגיים או שבב מידע לא משמעותי. במקום "שקט, יורים", "שקט רואים".
ובכלל המבצעים הצבאיים האדירים הללו מאפשרים לעם ישראל לעשות את אחד הדברים האוהבים עליו וזה להכין שוקו, להיכנס תחת השמיכה ולהתכרבל מול דני קושמרו. שכן בעיתות המלחמה מקפידים הפוליטיקאים לרוץ לאולפנים ולומר "היום אין שמאל ואין ימין " וכולנו כאילו מתכנסים תחת הדגל. לא עוד חברה מפולגת ושסועה אלא אומה אחת, ולפתע יש לנו יותר במשותף מאשר בנפרד. ובין הסירנות והיירוטים של "כיפת ברזל", יש מקום גם לראיון עם מילואימניק בן ה-68 שהתנדב פעם נוספת לצאת אל הקרב והוא זה שמחזיר אותנו שלושים שנה אחורה לעת שבה אולי באמת היינו יותר אומה מאשר אסופה.
וכאשר תיכנס לתוקפה הפסקת האש המיוחלת, והחיים בדרום הארץ ישובו למסלולם, נשוב גם ללוח השידורים הרגיל. אך רק עד הסיבוב הבא.
אילן מנור |