על רוני דניאל כבר דיברו מספיק. אבל איפה ניצבת התקשורת הישראלית בכללותה? האם היא ממלאת את תפקידה כראוי? כמובן שקשה ולפעמים לא צודק להכליל ולדבר בנשימה אחת על התקשורת הישראלית. ברור שיש הבדלים חשובים בין אמצעי התקשורת השונים, ודאי שבעיתונות הכתובה. למרות זאת, אפשר ואף חשוב לשרטט את המגמות המרכזיות שעולות כבר היום מאופן ההתנהלות, הסיקור, הדיווח והפרשנות, שקיבלנו כולנו, אזרחי המדינה ותושביה, מאמצעי התקשורת המרכזיים שלנו: ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ 1, "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו"מעריב". כמי שעוקב שנים רבות אחרי התנהלותה המקצועית ואתית של התקשורת במצבי חירום, נראה שהפעם הגיעה המגמה של גיוס התקשורת לטובת הממשלה והצבא לשיאה, והיא חרגה מתחום הסביר והמתאים לתקשורת חופשית ועצמאית במדינה דמוקרטית ושסועה, כמו שלנו. מחקרי תקשורת כבר הצביעו בעבר על הנטייה, המובנת, של התקשורת הכללית, להתגייס לטובת המלחמה, לפחות בתחילת הדרך. כך קרה בעבר, אפילו במלחמות הברירה הפחות מוצלחות, והדבר מבטא סנטימנט מובן ועמוק של כל אזרח ישראלי, למצוא את המאחד, להתלכד מול האיום החיצוני, ולתת אמון, לפחות ראשוני, בהנהגה. ואולם בעבר, לצד ההתגייסות הראשונית, וכמעט בו זמנית, ניסתה התקשורת למלא את תפקידה, לא רק כגורם מנחם, מלכד, ותומך, אלא גם כספק של מידע אמיתי ומדויק, הנותן פרשנות מקצועית מאוזנת, וגם במה לדעות השונות הרווחות בחברה הישראלית, לרבות דעות ביקורתיות ועמדות אופוזיציה. כך למשל, במלחמת לבנון השנייה, וגם במידה פחותה במבצע עופרת יצוקה, אפשר היה לשמוע בתקשורת, ימים ספורים לאחר פריצת הקרבות, ביקורת - לפעמים חריפה - על התנהלות הצבא, מוכנות העורף, הממשלה, דובריה, ונציגיה. נכון, תמיד במלחמות ישראל התמלאו האולפנים בגברים מבוגרים: גנרלים במיל', פוליטיקאים של הימין, דוברי הממשלה, הצבא, פיקוד העורף ומשרד החוץ, אך לצידם נשמעו לעתים גם פרשנים ביקורתיים, קולות האופוזיציה, דעות חריגות, ואפילו ניתנה במה לאזרחים ערבים. מה קרה הפעם שהקולות העולים מהתקשורת, כמקהלה כמעט אחידה, הם של תרועות צהלה, תמיכה, אהדה, גיבוי, שלא לומר שלהוב יצרים להמשך המלחמה. יש הטוענים שכל עוד נופלים טילים בישראל אין מקום לביקורת בתקשורת והיא צריכה לעסוק אך ורק בגיוס, חיזוק העורף ובתמיכה בצה"ל. אם הטוענים כך יש לי ויכוח עקרוני על תפקידה של תקשורת ועל חובתה גם ברגעים קשים לעסוק, לצד הנחמה, גם בהצגה נכונה ומדוייקת של תמונת המצב האמיתית, לרבות הביקורת הנשמעת, הדעות השונות, החריגות, ולתת במה גם למי שאינו בקונצנזוס. אחרים, המסכימים איתי על תפקידה של התקשורת בדמוקרטיה טוענים שהתקשורת הישראלית כן עוסקת בביקורת, ומביאה גם את דעת המיעוט. לכאורה הם צודקים, עדיין יש עלי תאנה, פה ושם מזמינים אשה, את זהבה גלאון ואפילו את אחמד טיבי. אבל הם באים ברוב המקרים כמיעוט זניח, על תקן ההזויים, שלא לומר הבוגדים, שמייצגים את האויב. העיתונאים המובילים, והפרשנים, כמעט שלא מותחים ביקורת, ולא מציגים את המחדלים. גם רביב דרוקר הנשכן בדרך כלל, מביא לנו סיפור של הצדעה ומחיאות כפיים לאבי בניהו. בניהו, ודומיו, יוצאי מערכת הביטחון, זוכים למעמד על באולפנים. ההתפכחות אולי תתחיל להגיע עכשיו. מעט מדי ומאוחר מדי. רק עכשיו מתחילים סימני השאלה להופיע. האם אי אפשר היה לצפות מראש את התנהלות המבצע? לדעת מראש שיש גבולות לכוח? לדעת שיפלו טילים על ראשון לציון ושלא יהיה לנו מענה של ממש? נדמה לי שאפשר וצריך היה להעלות לפחות חלק מהשאלות כבר בתחילת הדרך.  דרך ההתנהלות של התקשורת בשבוע הראשון למבצע הוא תופעה מרחיקת לכת, שמשנה את האופן שבו פועלת התקשורת ואת היחסים בינה לבין הציבור. נראה שהתקשורת מחפשת היום, יותר מתמיד, את אהדת הקהל, מנסה למצוא חן, במקום לבצע את תפקידה. הצורך באהדת הקהל הוא כמובן צורך מסחרי, למטרות רייטינג, אך הוא מבטא משהו עמוק יותר. לתקשורת נמאס להיות שק חבטות, נמאס להיות "תקשורת שמאלנית" והיא מחפשת לגיטימציה בציבור הרחב. חולשתה של התקשורת, הפיטורים של עיתונאים מכל כלי התקשורת המרכזיים ואיומי הסגירה של חלק מהערוצים, משפיעים באופן עמוק יותר על זהותם והתנהלותם. נוצר חיבור בין הצורך באהדת הציבור וברייטינג, לבין הצורך בתמיכה של הממשלה ושל הכנסת, בהארכת הזיכיון, או בפריסת חובות. החיבור הזה משפיע באופן עמוק יותר על התודעה של העושים במלאכה. ואכן, שידורי החדשות זוכים לצפייה של כל הציבור הישראלי. החיבוק ההדדי בין הציבור, התומך ברובו במלחמה, לבין הממשלה והתקשורת, יוצר פטפטת וקשקשת אין סופית, שעיקרה חיזוק העורף, חיבוק לצה"ל, ותמיכה בראש הממשלה, תוך כדי דיווחים ריקים מתוכן, ודיונים שטחיים החוזרים על עצמם בלוף אין סופי. נכון, לתקשורת יש גם תפקיד חשוב בחיזוק העמידה של הציבור, בהעברת הנחיות לשעת חירום ובעזרה לתושבי הדרום - אבל זה לא התפקיד היחיד. בדמוקרטיה יש לה עוד כמה תפקידים, לא פחות חשובים. הגיע הזמן לבצע גם אותם.