כותרות TheMarker >
    ';

    אוף... תמיד / יש לי מה להגיד

    תגובות בטן. אולי אז אצליח לשתוק יותר ולהתרגז פחות

    0

    מלחמה, "לבן" סרטו של קישלובסקי והקשר בין גבריות לממון

    10 תגובות   יום רביעי, 21/11/12, 15:53

    http://cafe.themarker.com/image/2631084/

    זה היום ה... למלחמה (אל תספרו לי שזה משהו אחר, כי זאת מלחמה לכול דבר פרט לכך שאנחנו מתאפקים קצת) ואני...נשברתי.

    האמת היא שאני חשה בעיקר שני דברים – האחד, שעצביי ממש בוגדים בי ואינני יכולה לתפקד (אם כי זה אינו נובע מתחושת הסכנה המידית שלי), והשני – שאני מעריצה את תושבי הדרום, שדי "אוכלים אותה" בשקט ולא מאתמול.

    בגדול, כרגע לא הייתי מתחלפת עם ביבי אבל גם לא עם עצמי. הבעיה שלי היא עתה בעת מלחמה היא בעיקר צפיית יתר בטלוויזיה – יש לי הרגל להוריד במחשב את לונדון וקירשנבאום בזמן אמיתי, ואחר כך נואלת באיוולתי להוסיף ולצפות ולהתרגז. דווקא יש לי ממ"ד ואני בהחלט בטווח הגנת "כיפת הברזל", ולמען האמת אני מזמן צריכה לסדר את החדרון המשונה הזה משום שהוא בעצם אמור לשמש בדירתי הקופסאת-גפרוריתית שרכשתי לאור זכותי להשתמש ברבע חצר בתור ה"גינה שלי" (הגשמת חלום ילדות), כך שממילא כשאני בבית  אם איני מנסה לשקם את השתילים שכמעט נרקבו ממי הגשם או להתייחס לחתול ששודרג לנמר לאחר טיפול וטרינרי מצ'ופר ויקר להחריד – אני בממ"ד...

    http://cafe.themarker.com/image/2718683/

    בעיה שניה היא הדאגה ל"ילדים" ובעיקר לנכד, שלכאורה גר מחוץ לטווח אבל החשש בענינו מספיק חמור עד ש...איני רוצה, בעקרון, לחיות אל מעבר לגיל גיוסו. עצם המחשבה על כך עושה את בשרי חידודין חידודין. בקטע הזה, מבחינתי, עדיף שאז יהגר לאיזשהו מקום מוגן. וזה בא ממני, שהמירה פציפיזם בקורס- קצינות. זה היה, בשעתו, מהפך שחל נוכח מציאות "קוזו אוקמוטית" לנערה ששבה מארצות הברית של אנטי מלחמה ופרחים ומייק פייס לישראל שפתאום חוטפים אזרחים ממטוסיה ויורים אל תוך קהל אזרחים ללא אבחנה. פתאום ירד האסימון שאם לא אני, תצטרך אחרת לשאת בעול, ואני שכבר הייתי אז מסוגלת לשלוט בכיתה בת 60-80 חבר'ה – (דרום אמריקאים שלומדים אנגלית ביום, או כעשרים מבוגרים כאלה בערב, כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות בגיל 17 במקום בו אבי היה שליח טכני).

    http://cafe.themarker.com/image/629680/

    http://cafe.themarker.com/image/629615/
    (בסיום קורס קצינות של הבת)

    אבל הפלגתי רחוק מדי אל העבר. הפציפיזם שלי נמוג מזמן ולחלוטין, מול הפיגועים והנסיגות ועוד, שלא נשאו שום פרי. מול העובדה שכאן ועכשיו הרבה רעולות מסתובבות בנוחות בעוד שאין שום סיכוי שאני אוכל להסתובב בשכונות שלהן, ולא משנה היכן זה, בתחושה דומה. מדוע זה מאיים? קשה לי להסביר. זה דווקא דומה קצת למקבילה – לכך שעבדקן ממאה שערים יכול להסתובב כאן בספריה ולבלבל ת'מוח לספרנית שלי, חופשי, אבל אני לא  יכולה להיקלע לשכונתו בלי פוגרומ'צי'ק, כי אני לובשת מכנסיים. עכשיו משרכשתי דירונת בפרבר דבוק לתל אביב, שהולך ומתחרד מול עיני הקמות, אני הולכת מדי פעם לסינמטק, קשישה וקשישטופים, ומנחשת שעם מות המעגל הזה של תאבי תרבות די חילוניים יסגרו את הסינמטק והמוזיאונים לאומנות המאפיינים את הפרוור שלי לטובת עוד בית כנסת שבקושי מבקרים בו איש וחצי.

    וקשישיטופים מזכירים לי את קישלובסקי,

     

    http://www.habama.co.il/Pages

    /Description.aspx?ArticleId=7198&Subj=4&Area=1) הקולנוען המנוח שהערצתי ובמיוחד את סרטי הדיברות שלו (ה"דקלוג") כמו את "כחול, אדום ובייחוד הלבן, בו צפיתי אמש. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9%D7%AA_%D7%94%D7%A6%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%9D:_%D7%9C%D7%91%D7%9F

    שבעת טילים וטלטולים (בטמבלויזיה בעיקר) גררתי את עצמותי לסינמטק. לאחר הסבר ממצה על מיקום המקלט והרצאה של איש קולנוע עלום (הם לא חושבים שחשוב לומר מי זה? בתכניה בכלל מופיע שם של גברת...) צפיתי ב"לבן" שלעניות דעתי הבלתי מחייבת הוא הקליל והמצחיק ביותר בטרילוגיה, ובעיני איכותו אלמודוברית ממש. הלבן המגלם את עקרון ה"שיויון" (כאילו שיש דבר כזה), מראה לנו פולני קטן, נאה אך שמנמן, שהיה ספר פולני ונשא לצרפתיה בעלת הופעה מלאכית והיא משליכה אותו מכול מדרגות הרבנות (בימ"ש למשפחה) ובכך בעצם מנטרלת אותו מכול זכויות אזרח ואדם באשר הן. היא נבלה אמתית והוא...אוהב אותה. הקטעים הללו קושרים בפתיח של הסרט כמו בסופו באופן הדוק – גבריות עם ממון. כלומר, אין כסף, אין כוח, אין אונות – סירוס. לכלה איכויות איקוניות (כשאיקון כנסייתי- ממשי מופיע בסרט כצלם שנסדק ומודבק מחדש ), והגיבור עובר כמה תחנות גדושות משמעות-חיים ומתקדם יפה בנסיבות כלכליות- נדל"ניסטיות (שהאירוניה שבהן קטלנית ויפה לנו מאד...) אבל מבחינה קיומית, חייו אינם חיים עד שהוא מצליח למש נקמה מתוקה עד דמעות (ליטרְלי...)

    בקיצור – הצלחתי לחמוק מהמציאות ולברוח למחוזות הקולנוע, ממליצה לכם בחום לעשות זאת מדי פעם בימים טרופים אלה. ולעצם הסרט הזה אולי אפשר להורידוץ

    ולקינוח - בקשה:

    אני מנסה עכשיו לכתוב ספרון (שיופץ אך ורק אינטרנטית ובמחיר זעיר אם בכלל), על עורבים. ליתר דיוק סביב העורב שלי לשעבר "מני", (מ"בואי נימי") וחבריו. http://cafe.themarker.com/post/2018194/

    http://cafe.themarker.com/image/2003483/

    כבר יש כמה גרסאות אך הן טיוטאיות, משום שאני צופה בעורבים באשר הם ובהתנהגותם והם...משנים לי את הספר...כך שעדין הכול פתוח. הייתי רוצה שאנשים ישכילו לראות בציפור הדי שחורה ולכאורה מעצבנת הזאת קצת יותר, כי היא בעל חיים חכם ובעצם מועיל (המון, המון ניקיון...לולא מאיימת להכחיד  שום "ספישי"...)

    אז אם יש לכם סיפור אישי כלשהו על עורב ונוהגיו; תמונות, משהו מצחיק לספר על כך, ובכלל - מה ששבא..

    ותודה מראש, מי יתן ויבואו כבר ימים טובים יותר.

    http://cafe.themarker.com/image/2674013/

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/9/14 22:08:
      לא להאמין אותה סצינה כמו במבצע צוק העיתים (צוק איתן) נו הפעם לא הלכת לסינמטק?
        29/9/14 19:29:
      פוסט מדהים ויפה
        22/11/12 14:10:
      * אין מה להישבר, צריך לזרום עם זה כמו עם מערבולת כדי שזה לא יתיש אותך. כעת לפני שהספקת ללמוד לעשות זאת זה עבר. ממתינה לספרון שלך על עורבים. :-) ולא, זה לא מלחמה חברה, בהחלט לא.
        22/11/12 04:26:
      רוצה סיפור על עורב. יש לנו מיליון כאלו, כל בוקר הם טסים מערבה אל חוף הים לאכול צדפות ושאר פירות ים. עם בוא הערב הם טסים בחזרה מזרחה לעיר ברנבי (הגבעתיים שלנו) שם יש הרבה עצים ויותר "נעים" להעביר שם את הלילה. האינדיאנים (הילידים) מאמינים שהם נשמות של אנשים רעים ופעם אחת יצא לנו לקבל דוגמא חיה. קיבלנו חבילה מישראל עם הפינוקים הרגילים. הלכנו לגן המשחקים ופתחנו שקית של במבה. השארנו אותה על עגלת התינוק והילדים הלכו לשחק. פתאום משום מקום, עורב אחד, שזיהה את הניצוץ של האלומיניום (פנים השקית) צלל אל העגלה ונעלם עם הבמבה שלנו. חצוף שכזה.
        21/11/12 23:05:
      העורב ציפור אצילה בהצלחה
        21/11/12 22:33:
      הלך העורב אצל הזרזיר. משפט שמצביע על אופיו של העורב...
        21/11/12 21:56:
      * יפה אהבתי סוף שבוע נפלא ושקט
        21/11/12 18:29:
      הכי אהבתי את המתוק שבתמונה הראשונה, אבל גם כתיבתך ראוייה למחמאות.
        21/11/12 18:10:
      יפה כתבת וגם הצילומים נפלאים!
        21/11/12 16:40:
      את כותבת יפה וברמה גבוהה. מאחל בהצלחה. לא יודע הרבה על העורב. ובאמת מי יתן שיהיו כבר ימים שקטים יותר.