אין לדעת מה ישתנה מזמן כתיבת שורות אלו ועד אשר תעלינה על הדפוס ותגענה לעיניכם. איני אוגדונר, או מג"ד, או בן מג"ד, ואפילו לקורס קצינים סירבתי ללכת. אני חפ"ש. לוחם, עם נסיון בלחימת שטח בנוי, שלאחרונה משמש אותי בעיקר בכדי ללחום על מקום חנייה שפוי בתל אביב. יחד עם זאת, איני סבור כי ההגיון, השכל הישר, הידיעה מה טוב והיצירתיות הם נחלתם הבלעדית של מנהיגינו, מוכשרים ככל שיהיו, ומשום כך אני מרשה לעצמי להביא כאן את דעתי ולהציע פתרונות למצב אליו נקלענו, בעל כרחנו. המבצע המתגלגל בעזה לעת הזו- טוב ונכון שיצא לדרכו. בשלה השעה להכות בחמאס מכה שממנה יתקשה להתאושש. אין להוציא מכלל חשבון פגיעה נוספת במנהיגיו – שעליהם לדעת שדרך הטרור לא תיענה בלטיפות מצידנו, אלא בסיכולם ממוקדות. אולם מה בעתיד? מה לאחר שילקקו את פצעיהם ואנו את שלנו? נמתין לסבב הבא? לעת הבאה בה יחושו המרצחים הללו, שהנה בשלה שעתם לשוב ולהציק? שהנה התחזקו דיים בכדי לשוב ולקרוא עלינו תיגר? הלוא בכל פעם זה עולה לנו יותר. בדמים. תרתי משמע. כמה אפשר? עד מתי? הרי את החמאס לא נשמיד כליל, וזה רק עניין של זמן, עד שישובו לאתגרנו ולפגע בנו, חמושים יותר ונחושים יותר. לפיכך יש להביט על העניין מזוית אחרת. חדשנית. לחלק את העניין לשני שלבים: השלב הפוליטי בטחוני, והשלב המנהיגותי מדינאי. מהו ההבדל איפה בין שני השלבים? אותו ההבדל שבין פוליטיקאי ובטחוניסט לבין מנהיג ומדינאי! הראשון רואה את המחר של עצמו, והשני את המחר של ילדיו. זה חשוב ואף זה חשוב. האם ניתן לשלב בין השניים? ודאי ודאי:
שלב א' -לירות מרחוק יש לנצל עד תומו את חלון הזמן הראשוני (אובאמה עודנו מצוי תחת מבוכת הסי איי אי, ועדיין כבול בהבטחותיו,הטריות, לעמוד לצדנו כחומה בצורה, מצרים מנסה להחלים מצרותיה, ותלויה מאד באמריקאים, והעולם...יש לו צרות משלו) ולהכות בחמאס ובארגוני המרצחים מכה קשה: מן האויר מן הים ומקני הארטילריה. תדע כל אם פלסטינית ששלחה את בנה לרצח בנו, כי גבוהים סיכוייו לעלות בסערה השמיימה. יידע כל מבקש רעתנו כי ידנו הארוכה תשיגו באשר יהיה. אולם, אין להסתבך בפלישה קרקעית חסרת תוחלת. (אין בנו רצון לשלוט בעזה. לא לשם כך עזבנו את קן הצרעות הזה.) יש לנצל את יתרוננו בנשק ובטכנולוגיה, להכביד את ידנו ולהחריב תשתיות רבות, ולא לשחק לידיהם בלוחמה סיזיפית מבית לבית, בשטחם שלהם, תוך סיכון חיילינו. במקום זאת כדאי לסיים את יחסי התלות שלהם בנו. זו תהא ענישה קשה בהרבה. לא עוד חשמל מאיתנו, לא עוד משאיות מזון ומצרכים, לא עוד חומרי בנייה, ולא עוד גביית מסים, או אישור לעבוד אצלנו. הרעב והתסכול יוציאו את אוכלוסיית הרצועה לרחובות, והתסיסה תמרר חיי מנהיגיהם. לאחר מספר ימים לא רב, צעקתם ושוועתם תעלינה גבוה השמיימה, ואז ניתן יהיה להיעתר לתחנוניהם ולעבור להפקסת אש – שלאחריה לא תישמע ולו יריית נק"ל אחת. כל ירייה, ולו הקטנה ביותר, מצידם, תיתקל בתגובה צבאית נזעמת שלנו. לא באיפוק והבלגה כבעבר, אלא בהתרתחות. רק כך נשנה את חוקי המשחק שהשתרשו.
שלב ב'- לראות למרחוק בשלב השני, והחדשני חשיבתית, בכדי לפתור את הבעייה באופן של קבע, יש לסמן אופק. והאופק הזה מצוי ממש מתחת לאפנו. ב....מצרים המתחדשת. מצרים ששה להתערב ולנסות לפשר בסכסוך הנ"ל, כיון שזה מציב אותה במקום של הגמוניה אזורית. פוזת הבורר בעולם הערבי מצביעה על כבוד וכח. משום התערבותה, ומשום הזדהותה עם "אחיה" הפלסטינים, תפתח מצרים את גבולה לעזה בכדי לסייע במזון ואספקה, שנגרעו על ידנו, ובכדי לשחרר את לחצם של תושבי עזה הרעבים והמפוחדים. בכך יקבלו אחריות דה פקטו על הרצועה. בעקבות זאת יש להפעיל לחץ בינלאומי על נשיאה החדש, מוחמד מורסי, ולהציע לו, מעל כל במה ומול כל מיקרופון, להפוך את אחוות "האחים המוסלמים" לאחוות אחים של ממש, ולאסוף בחזרה לחיקו הגדול את עזה, ולהחיל עליה ריבונות מצרית. ניתן לתמרץ מהלך שכזה בתמיכה כספית גדולה, לה זקוקה מצרים יותר מהכל. קשה יהיה לעולם ולמצרים לסרב ליוזמה שכזו. כך יבוא גואל לציון ולאזור כולו. אולם בשביל תכנית שכזו צריך לראות למרחוק. האם ניחנו מנהיגינו בתכונה הזו? או שמא הסכינו למצב הקבוע בו לעד נחייה על חרבנו?
|