היי אתה - בשם אלוהי הדחפים
יופי, הגענו להפסקת אש. סוף סוף חזרנו לשגרה- אבל איזה סיוט היה.
אני נמצא בבועה רגשית כבדה ופילוסופית- מלחמה תמיד עושה לי רע. אני מנסה להשתמש בהגיון כדי להבין מה לכל הרוחות צריך לעשות. מה שבטוח, אני חייב להפסיק עם ההצמדות האובססיבית למדיה, כמו תמיד, בכל מלחמה, מתוך דחף בלתי נשלט אני נצמד באובססיביות לכל אמצעי התקשורת, לשאוב לתוכי עוד שביב מידע, עוד ניתוח, עוד ביקורת, לא לפספס כלום... יש משהו מרגיע בכל האמירות של החכמים והיועצים הגדולים, שעומדים בתור לפרש את מה שכולנו רואים, שומעים, חווים...
אני נזכר בויכוח האקדמאי בין דקארט לבין דמסיו - על מה מפעיל אותנו.
דקארט טוען "אני חושב משמע אני קיים" - אכן נכון- ההשתתפות האובססיבית שלי לנתח את כל מה שקורה יוצרת אצלי תחושה של ביחד, של קיום משותף... באותה מידה הוא גם אומר "אני מרגיש משמע אני קיים" - ברור אני בליבי עם היושבים המקלטים, עם עם ישראל. דמסיו סותר אותו וטוען "אני חושב ומרגיש משמע אני קיים"- עוד יותר נכון- הרגש והשכל באמת בערבוביה אצלי...
אז מה שבעצם עולה כאן היא השאלה מה מפעיל אותנו כבני אדם, האם הרגש או ההגיון? האם הרגש מנותק מההגיון- כפי שטוען דקארט, או שמה ההגיון והרגש מחוברים, מושפעים זה מזה, חד הם? כפי שטוען דמסיו.
ואולי בהקצנה, הבחירות שלי בחיים נעשות בכלל רק מתוך דחף - אני חייב לשבת מול הטלוויזיה... או אולי באמת מתוך בחירה קוגניטיבית- זה חשוב מאוד לנתח את הארועים (כאילו שאני יכול לשנות משהו)... זוהי שאלה מהותית, מבחינתי, בעיקר לאור מה שהרגשתי בשמונת הימים האחרונים- איבוד מוחלט של השליטה בחיי. מה ששלט בי היו האירועים. מה זה אומר? אולי שאם נקח את השכל ונשים אותו בצד, וניקח רק את הרגש ונשים אותו במרכז, נגיע לאבסורד! לא נראה לכם? אז בואו נתמודד עם כמה אמיתות!
אני מעשן! למה אני מעשן? ככה, כי זה עושה לי טוב, זה מרגיע אותי, זה נותן לי זמן לחשוב, זה נותן לי זמן להפסקה.... אבל, נו באמת? כל מעשן יודע שהוא לא יכול להפסיק, לכן הוא מעשן! כמוני... זה מסריח, זה עולה יקר, זה מסרטן... זה פוגע באיכות החיים... אבל זה לא חשוב. כל מעשן ממשיך לעשן. אנחנו תמיד נספר לכולם שאנחנו מנסים להפסיק. אז מה אני אידיוט? לא מבין? נרקומן? לא, מה שמפעיל אותי זהו רק הדחף, והוא גדול עלי, על ההגיון שלי. כל הפירושים של כולם, כולל שלי, מדוע כן לעשן הם מגננות, כדי לפתור אצלינו את הדיסוננס הקוגניטיבי. אנחנו חייבים ליישב אצלינו את הקונפליקט.
ממש אותו דבר גם לגבי נרקומנים נגמלים... לאחר שנים רבות של גמילה רובם מועדים וחוזרים לסם.. למה? מה הם לא הבינו את הזוועה שחיו בה? לא, הדחף גדול עליהם.
בואו ונקח דוגמאות נוספות מהחיים אדם בוגד באשתו. הוא עושה זאת לרוב מתוך דחף, מתוך רצון לכיבוש, או להנאה... זה לא משנה מדוע, הוא היה עושה זאת גם אם היה נשוי לבר רפאלי, או לכל אשה סקסית אחרת. זה לא שהוא לא אוהב את אשתו, או מעריך אותה, או שהוא רוצה לחיות בנפרד ממנה, ממש לא. הוא מעוניין בשלמות המשפחה. הוא יעשה הכל לשמור על משפחתו, אבל, יש לו דחף והוא גדול עליו, הוא צריך לכבוש, כדי להרגיש...
בא לי לקחת את זה לאבסורד גדול יותר ידוע שמנגנון הרגש אצל הפסיכופטים לא עובד. הם נחשבים מופעלים על פי ההגיון בלבד. אבל דמסיו טוען שהם בעצם מופעלים רק על פי הדחף. אז, אם ניקח פסיכופט ונשאל אותו מה ההבדל ביננו לבין העזתים, הוא לא ימצא הבדל רגשי בינינו לבינם. הוא ישתמש בעובדות- הוא יגיד אני יהודי, והוא ערבי. אני כאן והוא שם, הקם להורגך- השכם להורגו. פשוט, קר, מנוכר...
אנחנו אנשים נורמלים, לא פסיכופטים, אבל גם אנחנו מרגישים הרבה נגד העזתים. הם מפגיזים אותנו, הם שם ואנחנו כאן. הם נגדנו.
עכשיו בואו וננסה לעשת תרגיל. בואו ונשים את הרגש לרגע בצד. בואו ננתח את המצב הזה כפי שחווה הפסיכופט, אבל הפוך. חשוב לרגע שאתה פלסטינאי, בעזה. איך אתה היית מרגיש? סביר להניח שהיית שונא יהודים, רוצה להלחם... גם אתה וגם הוא שווים ברגשות שלכם, בנקמה, בשנאה. מה שמפריד ביניכם הוא החייץ הלאומי והגאוגרפי. אתה נולדת כאן, יהודי, והוא נולד שם- מוסלמי. מה שמפריד ביניכם זה כמה מטרים גדר, ותרבות.
אבל, מה שמפעיל כל אחד מכם הוא הדחף, שניכם רוצים לצדוק, שניכם מעוניינים להשיג את מה שאתם רוצים ומוכנים להלחם בשביל זה.
מי צודק? זה בכלל לא רלוונטי.
מה שרלוונטי הוא שמה שמפעיל אצלנו את השיקולים וגורם להחלטות שלנו הם הדחפים שלנו, והרבה פחות ההגיון.
כי אם לא היה דחף, בחיים לא היינו מתאהבים. הרגש הוא ההסבר לדחף. הוא לא בא מתוך הגיון, אלא מנגנון הסברי בלבד. - אם היית מפעיל את ההגיון, היית פחות מרגיש, מתרגש, מתעצבן, שמח... - אם היית מפעיל את הרגש, היית מתמוטט, היית עובר מקיצוניות רגשית אחת לשניה... - אבל אתה לא כזה, אתה אדם "שקול", "יציב", "רגיש".
אז בוא ותהיה כן עם עצמך. שב שנייה וחשוב כמה מתוך ההחלטות שקבלת בחייך היו מתוך דחף? כמה מתוך רגש וכמה מתוך הגיון?
רוצה כיוון? כל היועצים והפרשנים הגדולים שהופיעו בטלויזיה ונשמעו מאוד הגיוניים, פעלו מתוך דחף אחד, להופיע בטלויזיה ולהוכיח לכולם שהם אנשים חשובים. רואיינתי- משמע אני חשוב! מפחיד האא? הם נורמלים, כמו כולנו. כי רב האנשים מופעלים לרוב על פי הדחפים...
כי הדחף זהו האיד שלי.
אבל, אדם הפועל על פי הדחפים, הוא אדם שקשה לו לקבל ביקורת. הוא רוצה את הנוחות האישית שלו, כי זה כיף לו, ונעים לו. הוא לא רוצה אמא אחרת, למה להחליף? נעים לו עם האמא הזו שלו, גם אם היא גורמת לו לריב עם אחרים, גם אם היא פוגעת לו בבריאות.
אמא דחף, היא השולטת בחיינו.
אז איך עוצרים אותה?
קודם כל האם באמת צריך לעצור אותה? לא יודע, תגידו אתם. אבל, מה שבטוח שאם רוצים לעצור אותה, חייבים ללמוד לקבל ביקורת. גם אם היא מאיימת עלי, וגם אם היא כואבת, ואפילו אם היא עומדת בסתירה לאמונה שלי ולערכים שלי. כי ביקורת מלמדת אותי שיש עוד אמהות, אחרות, טובות, מעניינות, שונות, מכוערות, המאפשרות לי להתבונן באופן שונה בעולם, ולרכוש ידע אחר. ככל שאלמד לקבל יותר ביקורת, אוכל לאמץ לעצמי "אמהות דחפים" חדשות. אנחנו תמיד מעוניינים לקבל דעה נוספת מרופא מומחה, אז מדוע לא לקבל ביקורת מאדם אחר? אם נשכיל לקבל את הביקורת, נמעיט בעצם בחשיבות הדחפים שלנו בחיינו, ונאמץ חשיבה הגיונית יותר – כלומר את הדחפים של האחרים. אז, בקונפליקט הדחפים הזה אולי נגיע לאיזון הגיוני ורציונאלי בבחירות שלנו.
|
הוא מגיע מתוך רצון לעשות לעצמי טוב, לגרום לעצמי לנוחות. 